עם פתיחת ספר ויקרא אנחנו מוטלים אל מלאכת הקורבנות. את עלילות משה ועם ישראל מחליפות הוראות דקדקניות על סוגי קורבנות, מנחות, זבחים ועולות, ובמקום נראטיב אנחנו מקבלים רשימות.
כדאי לשים לב: במלאכת הקורבנות אנחנו מוצאים את ההוראות הדתיות המדויקות והזהירות ביותר. כשהתורה מצווה "לא תבשל גדי בחלב אמו" היא לא מפרטת. חז"ל יהיו אלה שיפתחו את המצווה ויהפכו אותה למה שאנחנו מכירים כיום. כשהתורה קובעת שיש לשמור את יום השבת לקדשו היא משאירה את זה די באוויר. גם כאן חז"ל יהיו אלה שיסבירו מה בדיוק אסור ומה מותר.
מלאכת הקורבנות שונה. הפרשה שלנו אינה אלא חמישה פרקים שלמים של דקדוקי ציוויים (שממשיכים גם אחריהם). הנה שלושה פסוקים אקראיים שבחרתי (ד, ז-ט), ראו את פירוט העניינים:
וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן-הַדָּם עַל-קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד; וְאֵת כָּל-דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאֶת-כָּל-חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת-הַחֵלֶב, הַמְכַסֶּה עַל-הַקֶּרֶב, וְאֵת כָּל-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל-הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת, וְאֶת-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן, אֲשֶׁר עַל-הַכְּסָלִים; וְאֶת-הַיֹּתֶרֶת, עַל-הַכָּבֵד, עַל-הַכְּלָיוֹת, יְסִירֶנָּה.
ההוראות מדוייקות, שלב אחרי שלב. אין מקום לנחש מה אלוהים רוצה, הכל מאוד מפורט. כפי שקבע פרופ' משה הלברטל, עבודת הקורבנות היא המקום היחיד בתורה שמספק פירוט שנראה אחרי כן בהלכה, כלומר במשנה ובספרות ההלכתית. בתורה עצמה אין פירוט ברמה הלכתית אלא בעבודת הקורבנות.
מדוע זה כך? אין זאת אלא שבעולם שלפני חורבן הבית, המקדש היה מוקד ובסיס הקדושה עלי אדמות. המקדש היה ביתו של אלוהים, ואליו היו מגיעים על מנת לקשור קשר עם האל. בתיווך הכהנים, הקשר של בן ישראל המצוי עם אלוהיו היה מתקיים רק בבית המקדש. מכיוון שכך, מובן שהציוויים הפולחניים בנוגע לעבודת הקורבנות מקבלים את מלוא תשומת הלב, והופכים למפורטים ביותר.
אבל זה לא הכל. המקדש לא היה רק מקום הפולחן, אלא גם נתפס כמרכז העולם. במדרש תנחומה (ויקרא, קדושים, י) נאמר לנו כי "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם."
שמה של אבן השתיה שעליה נבנה קודש הקודשים נגזר משורש זהה למילה "תשתית". משם העולם התחיל להיברא וזוהי תשתיתו. על פי המסורת גם האדם הראשון נברא במקום זה, ועל אותה האבן עקד אברהם את יצחק. ההיסטוריה האנושית והיהודית נמשכות ושזורות שתיהן מהמקום מפני שהוא תבור העולם. המקדש היה הציר שסביבו היקום סובב, ועבודת הכוהנים הייתה, אפשר לומר, השמן שאִפשר לעולם להמשיך ולהסתובב כראוי.
במילים אחרות, הכוהנים סביב המזבח, במקדש, היו אמונים על תפעולו של סדר עולמי, על תחזוקת הקוסמוס. ללא ספק, המשך תפעולו התקין של היקום דרש מהפרט לנהוג באופן תקין גם הוא, שהרי הוא חלק אורגני מהכלל (האינדיבידואליזם טרם הומצא). על כן נוצרו סוגים שונים של קרבנות, שמפורטים גם בפרשה שלנו. הבאת הקרבן המתאים אִפשרה לאדם לתרום את חלקו למערכת, להפוך את עצמו לחלק ראוי בתוכה, ולהשלים את חלקו בתפעול ההוויה.
מכאן שוב מובן על מה ולמה הפירוט הרב של הלכות עבודת הקורבנות. כל העולם כולו תלוי בביצוען המוצלח. ומכאן מובן גם מה עמוק היה החורבן כאשר בית המקדש נותץ ואבן השתיה נחשפה לכל רוח. משחרב בית המקדש "אין העולם מתברך על יושביו, ואין הגשמים יורדין בזמנן" (אבות דרבי נתן, ה). היקום כולו יצא מאיזון.
ההלכה, שהתפתחה עם חיבור המשנה אחרי חורבן הבית, באה להחזיר ולו מעט מאותו איזון לעולם. אבל הכל כבר היה שונה. לא עוד בית מקדש אלא בית מדרש. לא עוד כהנים אלא רבנים. לא עוד מרכז אחד אלא מוקדים רבים. את ציר העולם המקדשי החליפה עבור היהודי הקהילה. כל קהילה וקהילה כוננה במקומה מערכת יחסים עם אלוהים, והיהודי עבד את אלוהיו לא בקרבנות, אלא בתפילה. לא במקדש, אלא במניין.
