בפרשת תרומה נעשית מגבית לצורך בניית כלי המשכן. בצלאל אמון על בניית הכלי המרכזי, ארון הברית, שנקרא גם ארון העדות: "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה טז). ה'עדות' שבארון – אותם לוחות הברית שעם ישראל יקבל בהמשך – והם מעין תמצית של האמת. לוחות אלה נכתבו ביד אלוהים ממש, אך משה שיבר אותם כשירד מההר וראה את חטא העגל. לאחר תהליך תיקון, עם ישראל זוכה לקבל לוחות שניים. היו לוחות, וגם שברי לוחות.
בספר דברים, מסופר שוב על בניית ארון. הפעם, הארון נבנה בידי משה. לדעת רש"י, מדובר בארון אחר, נוסף לארון שבנה בצלאל:
"ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל…" (רש"י לדברים י א)
מדוע היה צורך בשני ארונות? לפי רש"י, היות והיו שני לוחות – השלמים והשבורים – היה צורך בשני ארונות, כאשר לכל ארון מיקום ותפקיד שונה. הארון שבנה משה היה יוצא למלחמה עם ישראל, ואילו מקומו של הארון של בצלאל היה בתוך המשכן.
היכן היו השלמים והיכן השבורים? על כך יש מחלוקת.
לפי הדעה האחת, השלמים היו בארוך שיוצא למלחמה, ואילו השבורים נשמרו בארון שבמשכן, כדי להוות מוקד כוח והשראה, בו השכינה שורה.
"ר' יהודה בן לקיש אומר: … זה שיוצא עמהן למלחמה היה בו ספר תורה שנאמר, ׳וארון ברית ה' נוסע לפניהם וגו'׳ (במדבר י לג), וזה ששרוי [עמהן] במחנה, זה שהיה בו שברי לוחות שנא' ׳וארון ברית ה' ומשה לא משו מן המחנה׳ (במדבר יד מד)" (תוספתא סוטה, פרק ז, הלכה י).
הדעה השנייה סוברת את ההיפך – שהארון עם השבורים הוא זה שיצא למלחמה, ואילו השלמים הם שמהווים את מוקד הכוח ונשארים במחנה:
"תנאי רבי יהודה (בר אילעאי) בן לכיש אמר: … זה שהייתה התורה נתונה בתוכה היה מונח באוהל מועד, זה הוא שכתיב : ׳וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה׳ (במדבר יד מד). זה שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן, ופעמים שהיה מתראה עמהן" (תלמוד ירושלמי, שקלים כד ע"א).
הלוחות הראשונים כתובים על-ידי אלוהים אך שבריהם מזכירים תמידית את החטא והכישלון. ואילו הלוחות השניים נכתבו בידי משה, אך הם שלמים. אמנם רמתם הרוחנית נמוכה יותר, אך אולי בשל כך, הם מצליחים להגיע עד לעם ולהתקבל בתוכו.
מה יעזור לנו לנצח? אילו חלקים בנו אנחנו שומרים מכל משמר בפנים, ואילו חלקים אנחנו שמים 'בחוץ'? האם נשים ב'פרונט' את החלק השבור והפגיע? או שמא החלק השלם, המצליח, והחזק? זוהי שאלה חשובה תמיד, אך היא מתעצמת בימי מלחמה.
הרמב"ן מציע פתרון שלישי. בפירושו לדברים הוא חולק על רש"י וטוען כי הארון השני שעשה משה היה זמני, וכשנכנסו לבית המקדש שני הלוחות התכנסו לארון אחד. "…לוחות ושברי לוחות מונחין בארון" (תלמוד בבלי, מנחות צט ע״א). אותו ארון שימש לשני התפקידים, גם מוקד האחדות והכוח וגם מסתכן ויוצא למלחמה.
ואנחנו?
השבוע זכינו למצבע חילוץ מרהיב, שבו חולצו משיני האויב שניים מהיקרים לנו. באותו היום נהרגו שני חיילים בקרב ברצועה. לוחות ושברי לוחות. האם נשמח בפרהסיה ונבכה בתוכנו? האם נכבד את הנופלים בפרהסיה ונשמח בתוכנו?
עלינו להיות עדות לכל מה שקורה באמת: עדות לנופלים מחד, עדות להצלחות מאידך, לשמוח ולתת כוח בלב המשכן שלנו. אנחנו נעים בין שבר לשמחה, בין פנים וחוץ, ובתנועה הזאת אנו מחזיקים את הלוחות ואת שברי הלוחות יחד.
