להישיר מבט – דברים לפרשת בהר-בחוקותי, תשפ"ה

לפני שבוע, ישבתי עם מחזור ב׳ של תוכנית ״אתחול" של מנהיגות אזרחית מהעוטף בבית הספר היהודי ע״ש צוריאל סמית׳ בוושינגטון, די.סי. בשיחה עם מנהלת התוכנית ללימודי עברית, היא סיפרה שיש לה תרגיל קבוע שבו היא מבקשת מהתלמידים והתלמידות לדמיין עולם בו ארצות הברית אינה קיימת. כשהם מתקשים לעשות זאת, היא מסבירה להם שבארץ תרחיש זה נמצא תמיד בשדה הראיה ההיקפית.

אכן, החיים כאן טומנים בחובם שאלה קיומית תמידית, שלרוב אנו מצליחים להדחיק הצידה. אלא שמאז ה-7.10, אנו מתקשים להתכחש לחשש, שמא הנוכחות שלנו כאן זמנית.  אנו נוטים לחשוב, שהמחשבה הזו היא פועל יוצא של המצב הבטחוני הרעוע של המדינה. אבל כבר בפרשת ״בחוקותיי״ מוצג תרחיש דיסטופי בו  נמצא את עצמנו חרבים וגולים:

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חׇרְבָּה. (ויקרא כו לג)

מה הסיבה לתרחיש אימים זה?

התודעה של התורה היא שהארץ, הגם שקיבלנו אותה, אינה שלנו:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (ויקרא כה כג)

באופן פרדוכסלי, כדי לשבת בשלווה בארץ, עלינו להבין שהיא לא שלנו – שאנחנו איננו ״בעלי הבית״, כפי שהיינו רוצים להיות, וכפי שאנחנו מתפתים לחשוב. ר' ישעיהו הורוויטץ, ״השל"ה״, (שני לוחות הברית), מנהיר כי עלינו לסגל לעצמנו תודעת 'גרים':

יושבי הארץ צריכין להיות בהכנעה וכמו גרים. לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו. … בשעה שאתם רוצים לישב בשלוה תהיו גרים. וסימנך 'ארץ אכלת יושביה' (במדבר יג לב), היא מכלה הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף לאכול פירותיה. (פרשת לך לך תורה אור ד"ה יא)

 על מנת לפתח תודעה כזו ציוותה לנו התורה את מצוות השמיטה: בכל שנה שביעית, אנו שומטים את מעמדנו כ״בעלים״ – הן של הקרקעות והן של הכספים. בכל שבעה מחזורים שכאלה, שנת יובל – דרור לכל העבדים והחזרת כל הקרקעות לבעליהם המקוריים. זהו מעין אתחול כלכלי-חברתי על מנת לקדם חברה צודקת.

מהותה של השמיטה היא בהגבלת תחושת האדנות והבעלות שלנו על הארץ:

חשש הקדוש ברוך הוא פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו ביטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. (ר׳ שלמה אפרים מלונטזיץ, ה״כלי יקר״)

ה׳ הבין כי ישנה סכנה ממשית שלכשנבוא ארצה, נרצה לא רק נחלה לנוח בה – אלא נחפץ להיות ״בעלי הבית״. נחשיב את הכוח שבידינו, ואת עצמנו, ותיעלם מאתנו תודעה של תלות, יחד עם הצניעות המתלווה לתודעה שכזו. גאוה זו תוביל אותנו לנהוג כאדוני הארץ, ואף כאדוני יושבי הארץ האחרים.

 אם תחושת ה'אדנות' תשתלט עלינו ולא נקיים את החיוב המוסרי של שמיטה, הארץ היא תדרוש את שמיטתה בכוח חורבנה:

אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ. (שם לד)

 ר׳ שלמה אפרים מלונטזיץ, ה״כלי יקר״ מוסיף: ״דין הוא שיתחייבו גלות בעוון השמיטה״. היינו, הקשר בין הפסוקים על החורבן והשמיטה הינו סיבתי.  לא מדובר בעונש מהשמיים אלא בתוצאה ארצית של מעשינו.

התורה מבקשת מאתנו שלא להשאיר בראיה ההיקפית את האפשרות שנמצא את עצמנו מחוץ לבית. אדרבא, עלינו להחזיק אפשרות כשזו בקדמת התודעה, להישיר מבט אליה – ולפעול על מנת למנוע ממנה להתממש. אלא שבאופן פרדוקסלי, דרך הפעולה הנדרשת איננו צבירת כוח ועוצמה, אלא פיתוח תודעה של גרים, עם הצניעות והרגישות הכרוכות בה.

שבת שלום!