פרשת וילך היא פרשה קטנה וקצרה שנדחקת בין "התותחים הגדולים" של פרשת ניצבים, על מסריה הנצחיים, לבין שירת האזינו הנהדרת, שמסכמת את היציאה ממצרים ואת הגאולה העתידית של עם ישראל. ואולי המעבר הזה, הוא בדיוק המהות החשובה שלה.
פרשת וילך עושה תהליך חפיפה מסודר בין משה ליהושע. משה ויהושע מנכיחים את החלפת המנהיגות לעיני כל העם. הכל שקוף וגלוי, הכל על השולחן.
תחילה משה מדבר אל העם כולו, מכין אותו למעמד החלפת ההנהגה ואף מסביר למה אינו ממשיך איתם:
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה׳ אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳" (דברים לא א-ג).
כיוון שמשה לא יכול עוד 'לצאת ולבוא', יהושע יחליף אותו, כשהאלוהים ייתן 'גיבוי' מלמעלה. ואז מתקיים טקס העברת המנהיגות:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה׳ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת" (שם ז-ח).
משה מכנס גם את הכהנים ואת הזקנים ומעביר להם את התורה אותה כתב. איזו תורה הוא כתב? איזה חלק שלה? האם כתב ראשי פרקים או את כולה? שאלות אלו ראויות לדיון נפרד. הוא משאיר להם משימה לעתיד: לקרוא את התורה הזאת בעוד שבע שנים במקום מסוים אותו יראה להם ה' במעמד ההקהל של חג הסוכות.
ככה עושים חפיפה מסודרת: הוראות מדויקות, טקס פרידה והעברת השרביט, שיתוף כל הנוגעים בדבר באופן פומבי.
הרבה מאיתנו ייתקלו בקושי אל מול מעברים. הרצון שיהיה סיום והתחלה מוגדרים, לעיתים מתגלה כאשליה. לא פעם אנחנו גוררים איתנו 'זנבות' מהעבר או לחלופין לא מצליחים לשחרר ציפיות לעתיד.
ט. כרמי כתב:
אָלֶפְתָּיו
מִסְתַּבֵּר, שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לִידֵי גְמָר גָּמוּר וּמְסֻיָּם
וּלְהַתְחִיל מֵאָלֶף רַעֲנָן וּמְבֻיָּשׁ.
נִצְטָרֵךְ, אֵפוֹא, לְהִתְרַגֵּל לְהַתְחִיל מִיָּשָׁן
וְלִגְמֹר תָּמִיד מֵחָדָשׁ.
שלב הפרידה, אותו משרטט כרמי ברגישות, הוא השלב בו נמצא משה בפרשתנו. אחרי חיים גדולים ומשמעותיים, לקראת הנחלה של הדבר הגדול הבא, ליהושע, לכהנים ולזקנים, כשהעם כולו עד לתהליך.
משה, שעד כה הוביל, רואה את המשימה הבאה וידיו כמו קשורות בכל מה שקשור לביצוע שלה. השלב הזה, כשהמנהיג עוד נוכח וגם מחליפו, הוא שלב מאוד עדין ורגיש. צריך להכיל את כל המורכבות של הפרידה, הכאב, החשש, התקווה, העבר והעתיד.
יש כאן הזדמנות ללמוד איך לעשות חפיפה נכונה. איך להתכונן אליה, איך לקיים אותה ומי השותפים האקטיביים והפסיביים. בעיקר כשמדובר בתפקיד הנהגה, זהו אתגר לא קטן. לפעמים העידן הקודם נגמר בחטף וללא הכנה. כבר ראינו מנהיגים שגרסו מסמכים קריטיים בניסיון לחבל ביכולת של מחליפם. בפרשה שלנו, על אף המצב הטרגי של משה, מתאפשר דיוק של רגע המעבר.
כך גם אנו, בתוך עשרת הימים הראשונים של תשפ"ג, במעבר שבין לבין, עושים לעצמנו חפיפה פנימית. נפרדים ממה שצריך להישאר בעבר הירדן, נושאים שמחות, זיכרונות וכאבים וגם הרבה תקווה והתרגשות, ניצן רענן ומבויש.
שנה טובה.
