אחד הרגעים המשמעותיים בחיי היה כשהבנתי שאינני מחפשת יותר תשובות לשאלותיי – שאני מקבלת בברכה את האפשרות של קיומה של שאלה בחיי. ניתן לומר שזה היה מעבר משפה בינארית ליכולת לשאת מורכבות, ויותר מכך, לשאת סתירות.
ליל הסדר הוא האירוע המכונן שמביא את הסיפור היהודי שלנו לשולחן החג, ובפסוקי התורה הוא מתואר מנקודת מבט הורית, שהרי כך מעבירים סיפורים ומיתוסים. בפסוקים המתייחסים לחג הפסח כתוב: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג' ח'), ובפסוק אחר: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג' יד'). על סמך פסוקים אלה ואחרים המכוונים לקשרי אב ובן, יצרו החכמים ארבעה בנים, בעצם ארבעה מודלים של שאלות ותשובות, של התייחסות לסיפור החג ולדרך ההורית שבה מגיש האב את הסיפור לבנו.
גם השיר המוכר ביותר בליל הסדר הוא "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" שכל כולו שאלות ששואלים הילדים בכדי להדגיש את ייחודו של ליל הסדר. שיר נוסף הוא "אחד מי יודע" שגם הוא משתמש בדרך המתודית של שאילת שאלות. אין ספק שזו המתודה של הערב הזה, היכולת לשאול, להקשות קושיות.
אומר מרטין בובר: "השאלה, לעולם אין היא ידיעה על משהו, לעולם אין היא תשובה, אין היא מניחה את הדעת" (בסוד שיח).
כאשר תשובות אוטומטיות נשלפות לשאלותינו , כדאי לנו להיעצר, לבדוק את התשובות, ולמצוא עבורנו, ויותר מכך עבור ילדינו, את התשובות הנכונות לשאלותיהם. אם בכלל ברצוננו להשיב.
אברהם יהושע השל כתב בספרו "אלוהים מבקש את האדם" פסקה בשם "היכולת להשיב". הוא טוען כי התשובה יש בה משום שיבה אל המקור, וטעמה כטעם הדומייה, ולא דרך מילים שסוגרות את הגולל על השאלה:
"…האין הקשבה לפעימתו של הפלא מצדיקה שתיקה והימנעות מאסרטיביות? מדוע איננו מקדישים שעה מחיינו לדבקות באלוהים על ידי הכנעה בפני הדומייה? אנו חיים על סף המסתורין- ומתעלמים ממנו… בקבלת סברות כדוגמות, ודעות קדומות כפתרונות, אנו שמים ללעג את עדות החיים על מה שנעלה על החיים. תודעתנו איבדה את רגישותה לפלא".
בפרשתנו, פרשת צו, מתוארים סוגי הקרבנות השונים. בקרבן העולה חוזרים הפסוקים שוב ושוב על הציווי להשאיר את אש התמיד, האש היוקדת במזבח ללא הפסקה:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". (ויקרא ו א-ב). ואחר כך: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו' ה-ו).
נדמיין את החוויה הזו, של אש תמיד, של בעירה שאינה מתכלה.
אומר על כך השפת אמת (ויקרא צו, יג', ד): "והוא תכלית עבודת האדם. ובכל יום יורד הארה חדשה לעובדי השם יתברך כמו שנאמר 'ובער' כו' 'הכהן עצים בבוקר בבוקר' כו'. והוא שכתוב 'מחדש בטובו בכל יום'". ר' יהודה ליב אלתר מבין כי עבודה אמיתית מחייבת חיות של בעירה פנימית, של התחדשות.
שאלות מייצרות חיות. זו המתודה שלנו להשאיר את ילדינו ערים בליל הסדר. אלא שאיננו רוצים להרדים אותם בתשובות. אנו רוצים להשאיר אותם ערים ברמת הסקרנות, החשיבה, והיכולת לשאת מורכבות ומסתורין.
חג שמח לכולם!
