עוד מעט בחירות. מישהו ייבחר. כשישב על כסאו יוטלו עליו משימות רבות מספור. עליו להרבות בעשייה וגם להרבות בהימנעות. ומסקרן לדעת: מה יעשה ראש הממשלה ברבע השעה הפנויה שאולי תהיה לו במהלך היממה? על מה יחשוב כשהוא מתאמן? כשאינו נרדם בלילה? בדקות היקיצה הראשונות בבוקר?
שאלות אלו אינן חטטנות לשמה. אני חושב שאדם נמדד לפי הדברים שהוא בוחר לעשות ולחשוב בזמנו הפנוי. משם בא התוכן הממלא אותו בשעות העשייה. בפרשת המלך נאמרו כמה דברים בעניין זה.
המקרא בונה את מודל מערכת השלטון בישראל שבראשה מוסד המלוכה ה'תחוקתית'; המלך עומד בראש אבל מחויב לחוקה המחייבת את כולם, והיא מכתיבה למלך בעיקר חוקי 'לא תעשה' (דברים יז, יז-טז):
רַק לא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים
וְלא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלא יָסוּר לְבָבוֹ
וְכֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאד:
המלך מצווה לא להרבות סוסים, כלומר לא להקים צבא גדול מדי; לא להרבות נשים, כלומר לא לשקוע בהנאות החושים; לא להרבות מאוד כסף וזהב, כלומר לא לחתור לעושר מופרז. כך מותווה מסגרת לשלטון מתאפק שאינו מממש את כל יכולותיו.
ומה ימלא בתוכן מלכות שאינה שקועה ברדיפה חסרת מעצורים אחרי כוח, הנאות, עושר? כאן מגיע הציווי החיובי (שם, יח-כ):
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם: יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלהָיו לִשְׁמר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹתָם לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְמאול.
אם כן, המלך מצווה על קשר מתמיד והדוק עם התורה – היא הממלאת את מלכותו בתוכן. קשר זה מתקיים בשני ממדים. הראשון הוא קוגנטיבי: המלך יקרא בתורה וכך ילמד את החוקים ואת הדרך לממשם. לקשר זה מתייחסים שני ההיגדים בלשון זכר: 'וקרא בו'; 'החוקים האלה'.
הממד השני הוא אישי-נפשי. כשהמלך עולה לשלטון הוא כותב ספר; ספר זה מלווה אותו כל ימי מלכותו – כפי שקובע הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ג'), ספר התורה מלווה אותו לכל מקום.
ההיגדים המתייחסים לממד זה נאמרים במקרא בלשון נשית – 'התורה הזאת', 'והייתה עמו'. המעבר מלשון זכרי לנקבית, הוא משמעותי, שלא לדבר על ההדהוד של וְהָיְתָה עִמּוֹ ליחסים אינטימיים, כמו 'לשכב אצלה להיות עימה' (בראשית ל"ח). התורה מוצעת כאן למלך כשותפה לקירבה אינטימית.
מימושו של הממד הראשון, לימוד התורה, הוא היוצר אצל המלך את ידיעת החוק. מהתורה ה'זכרית' המלמדת והמצווה לומד המלך שהוא אך אדם כשאר האדם, והוא ונתיניו כפופים לאותו חוק – וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְמאול.
מימושו של הממד השני, ממד הנוכחות האינטימית של התורה, מחלחל אל הווייתו הנפשית של המלך ויוצר בו את היראה כלפי אלהים ואת הענווה כלפי נתיניו.
וייתכן שיש משמעות נוספת לקשר האינטימי בין התורה לבין המלך. האינטימיות הזו אולי תמלא את החלל החסר למלך, שממעט לבוא, מעבר להכרחי, בחברתם של גנרלים, אנשי ממון ונשי הרמון. במקומם הוא בחברת התורה – עוסק בה ושמח בה.
כהד לפרשה זו, התווה אפלטון את אידאל המלך-הפילוסוף הלומד פילו-סופיה (מילולית= אהבת החכמה).
מה ילמד ראש ממשלתנו? מי יודע , ובלבד שילמד
