אחת הברכות הכי יפה שקיבלנו כעם, המופיעה בפרשה ומצוטטת לאינספור, מגיעה ממי שביקש לקלל, בלעם:
"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל .כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד ה-ט).
את הגבול בין ברכה לקללה, שהוא דק להכעיס, אנחנו מכירים מהחיים עצמם. פעמים רבות שבאנו לברך, להועיל, להיטיב, להילחם על הנכון והצודק, ויצאנו מקללים ומחריבים. גם בתורה יש לנו לא מעט דוגמאות לדברים שבזמנים מסוימים הם ההצלה, ואילו בזמנים אחרים הם מהווים מכשלה. בפרשת המרגלים, שהפקפוק באפשרות של העלייה לארץ היה חטא, ואילו מיד אחר כך הגיע חטא המעפילים, שבו דווקא העלייה לארץ הייתה הדבר הלא נכון לעשות אותו (במדבר יג-יד). במגפת ה'הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים' אלוהים מורה למשה להכין כהצלה דווקא נחש, מנחושת ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי״ (במדבר כא ח). שאלה זו לא נעלמה מחכמי המשנה, ותשובתם מחדדת לנו הבנה עמוקה: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לִבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוֹקים" (משנה ראש השנה ג ח). המשנה מצביעה על כך שיש הבדל תהומי בין הנחשים שעל האדמה, שהרגו רבים, לבין נחש הנחושת, שההסתכלות עליו מצריכה מבט לשמים, ורק משום כך הוא מביא לרפואה והצלה. הרפואה ההומאופתית מפעילה עקרון זה של 'דומה בדומה מרפא'. ואפילו התורה עצמה יכולה להיות מקור החיים ומקור המוות "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (בבלי יומא דף עב עמוד ב). גם המרד של קרח נע בחבל דק זה בין ברכה לקללה: אם נתנתק מההקשר, הרי שטענתו "כל העדה כלם קדשים" (במדבר טז ג) מעוררת הזדהות. סיפור קרח מסתיים כשהאדמה פותחת את פיה ובולעת אותו. למה? ישנם הסברים רבים לכך, אך האדמה שבלעה את קרח לקחה איתה את ההבנה המלאה.
פי האדמה שבלעה את קרח נחשבת לאחת ההמצאות הפלאיות שנבראו בין השמשות "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן :פי הארץ, ופי הבאר ופי האתון…" (משנה אבות ה ו). ברשימה נמנית גם פי האתון, הנמצאת בפרשתנו, אתון המראה לבלעם מלאכים שהוא לא רואה ומגלה לו הבנות שלא הבין (במדבר כב). נדמה שיש קשר, המאפשר לנו להבין על אותו הגבול הדק בין ברכה לקללה.
אנחנו מחפשים כל הזמן מה נכון, ראוי וישר לעשות. לעיתים, כאשר אנחנו מגיעים להבנה מה נכון 'להילחם עליו' אנחנו מפתחים מחויבות מוחלטת לערך זה. אך, למרבה המצער, לעיתים אותו הערך עצמו יהפוך לחטא שלנו. כיצד ניתן להתמודד על חבל דק זה? בהיעדר דיבור ישיר משמים, המציאות על פני האדמה היא הדרך שבאמצעותה אלוהים מדבר אלינו, והמציאות משתנה. בעולם, שנע בקצב מהיר יותר כל יום, אנחנו צריכים להתאים אף את התודעה שלנו לקצב העולם – עלינו לשאול את עצמנו כל הזמן: האם הדבר שלמענו נלחמתי עדיין נכון וראוי, עכשיו, במציאות החדשה? או שמא עלינו לנהוג כמו בלעם, שלמרות שהזמינו אותו לקלל, הוא עשה את מה שבא לו – לא ׳מה שבא לו׳ בבחינת הרצון האישי שלו באותו הרגע, אלא ׳מה שבא לו׳ מן השמיים.
