לפני שבועיים, ביליתי עם משפחתי בסיני, בחום של 40+ מעלות, ותוך כדי לגימת מים מינרליים קרים, צחקנו בקול רם – ברור שבני ישראל קיטרו! זה בלתי נסבל, ולנו יש מזגן ומים קרים זמינים!
אבל הלגיטימציה לקיטורים לחוד, יש בפרשת חוקת משהו לא-מובן ברצף הפסוקים:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. (במדבר כ א-ב).
מדוע המעבר החד בין מות מרים לבין היעדר המים? חז״ל כדרכם שמים לב לבעיה זו, ומגייסים את הכלי הפרשני של ״סמיכות פרשיות״ כדי להסביר מדוע מה שנראה במבט ראשון כדילוג, לאמתו של דבר בא לגלות לנו משהו.
לפי רבי יוסי בשם רבי יהודה, כל עוד מרים היתה בחיים, היה באר מים לעם ישראל לשתיה. ״מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר ׳וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם׳ וכתוב מיד אחרי כן ׳וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה׳״ (בבלי תענית ט ע״א).
מדרש מופלא זה פותר בעיה פרשנית, אבל להערכתי משתיק את השאלה הקשה של הפשט: מדוע בכל זאת שמו לב להיעדר המים רק אחרי מות מרים? ברצוני להציע שישנה הקבלה בין הובלתה של מרים לבין מים: הם שקופים, מובנים מאליהם, ואינם זוכים להערכה הראויה – עד הרגע שהם נעלמים.
תחשבו לרגע קט על מים, ואפילו לא המים הקרים ששותים בעומס חום במדבר (אותם אנחנו יודעים להעריך). גוף האדם הוא 60% מים (הלב והמוח 73%). מלפפון הוא 96% (!!) מים.
אנחנו מתייחסים לגוף האדם ולמלפפון כמוצקים, אבל לאמתו של דבר הם רובם נוזל. אותם המים הינם שקופים לנו – מילולית ומטאפורית.
ברצוני להציע, כי כך גם היה טיב הובלתה של מרים. מאז שהיא השגיחה על התינוק משה ביאור מרחוק (שמות פרק ב), היא פעלה מאחורי הקלעים, ברקע, מובנת מאליה, לא מוערכת.
ה״כלי יקר״ (ר׳ שלמה אפרים מלונטשיץ) מביא אסמכתא לרעיון זה באמצעות דיוק יפה.
הוא מציין כי מיד אחרי מות מרים, כתוב ״ותיקבר שם״. ואילו ביחס למות אהרן ומשה, כתוב ״ויבכו אותם בני ישראל.״ מכאן הכלי יקר לומד כי בני ישראל ״לא הספידו [את מרים] כראוי. על צד העונש חסרו המים.״ לפי קריאה יפה זו של הכלי יקר, ה׳ החסיר את המים כדי ללמד את בני ישראל לקח – הם לא העריכו את מרים כראוי.
מכאן, הזמנה לנו: לכל אחד ואחת מאתנו כפרט, וגם לנו כחברה – להשכיל ולראות את השקופים, ובייחוד את השקופות. את שלל הדברים שהם, כמו מים, נמצאים תמידית ברקע ומובנים מאליהם; את ההובלה השקטה שאיננו מעריכים דיה כי היא לא רועשת; ואת הנשים שעושות נפלאות, ואינן זוכות להוקרה הראויה להן.
