בימים אלה, עשרת ימי תשובה, אנחנו נגזרים, בין השאר, גם על הכסף. בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף', שאמרנו בתפילת ראש השנה ושנאמר גם ביום הכיפורים, אנחנו מביעים חשש לקראת הבאות, "מי יעני ומי יעשר". העוני הוא קללה, העושר הוא הברכה.
בשעה שאני כותבת מילים אלה, אני נמצאת בניו יורק. לעיניים שבפעם הראשונה פוגשות בבירת הקפיטליזם, בולט במיוחד הפער בין בנייני הפאר לבין קבצנים הזרוקים ברחובות. אין צורך להכביר במילים עד כמה העוני הוא ניסיון קשה. על פי פירמידת הצרכים של מאסלו, כאשר הצרכים הבסיסיים של אדם אינם מקבלים מענה, הוא לא יוכל להגיע למימוש ולשמחה. עבור כולנו, קשיים כלכליים מונעים מאתנו להתפתח. חז״ל אף השכילו לעמוד על תרומתו של עושר חומרי להוויה האנושית:
״שלושה מרחיבים דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, אישה נאה, וכלים נאים.״ (ברכות נז, ב)
אך באשר לבעלי דירות נאות, הנתונים מצביעים על מציאות מורכבת יותר. רבהּ של קהילה עשירה שפגשתי פרס בפניי נתון מטריד, לפיו מעל שבעים אחוז מבעלי דירות פאר חווים דיכאון וחרדה באופן שכיח. כיצד? ייתכן כי הריק שנובע מהעושר החומרי יוצר חלל, לתוכו הדיכאון יכול לפיל את האדם. החרדה יכולה להגיע מהפחד מפני אובדן העושר והמעמד המתלווה לו, כפי שאומר השיר: "אם יש לך את הכל, אפשר רק להפסיד" (נעם רותם, עולה ויורד).
פרשת השבוע שלנו, פרשת האזינו, מתארת את הניסיון שבעשירות. לפני הכניסה לארץ, משה רבנו צופה את העיוות המוסרי שתביא ההתיישבות:
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ״ (דברים לב טו)
הרווחה הכלכלית תביא אותנו לעזוב את מקור החיים, האלוהים. לפי המשך הפסוק:
״וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.״
לשון העתיד של הפסוקים נשמעת כמעט צינית, כהודעה מראש: אתם תכנסו לארץ, תבנו בתים גדולים ותשכחו את העיקר.
רבי נחמן מברסלב, באוקראינה של לפני יותר ממאתיים שנה, גילה את אמריקה של ימינו. בסיפור 'מעשה מבעל תפילה' הוא מתאר מדינה דמיונית, 'מדינת הממון' אשר שם מדרגים אנשים לפי הונם.
"ויהי היום, והיה המדינה, שהיה שם עשירות גדול, שהיו כולם עשירים, אך היה דרכם והנהגתם זר ומשונה מאוד, כי הכל היה מתנהג אצלם על פי העשירות שלו, שמי שיש לו כך וכך אלפים, או רבבות, יש לו מעלה מזה… ומי שיש לו כך וכך אלפים ורבבות.. הוא מלך".
השפה האירונית מתארת את הניסיון שיש בעשירות, הקלות הבלתי-נסבלת בה ניתן לצמצם את נקודת מבטנו החברתית, לכמת את האדם, ולהביט על הנשמה האלוהית – עם שלל כישוריו ותעצומות הנפש שלו – לפי מצבו הפיננסי.
איזה ניסיון קשה יותר, העניות או העשירות? אני מניחה שרוב הקוראים לא מתנסים באף אחת מהקצוות האלה, ובכך כנראה זכינו.
נאחל שתהיה לנו שנת רווחה חומרית, במידה כזו שתביא איתה רוחב דעת, משמעות, ומוסריות, כפי שמסתיימת ברכת הפרנסה הנאמרת בנוסח עדות המזרח בסוף תפילת יום כיפור: "ונשבע לחם ונהיה טובים".
שנה טובה!
