בפרשת בלק מתערבבים מציאות ודמיון ללא הרף. בברכה השלישית של בלעם הוא אומר:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. (במדבר כד ה-ט)
ברכה זו היא ספק מציאות, ספק דמיון: ישנם דימויים של שפע מים, שהוא מצב לא מוכר, ובטח לא במדבר. לא זו אף זו: ארזים בדרך כלל לא גדלים ליד מים. בדימוי אחר, בני ישראל משולים לראם, שהוא חיה צמחונית אך אליבא דבלק מתנהג כחיית טרף. ולבסוף: העם כולו הוא כמו אריה רובץ שאפילו לא צריך להילחם.
ערבוביה זו בין מציאות לדמיון מורגשת לאורך כל הפרשה, כולל בסיפור מסגרת – ברכות וקללות בעלות כוח, קסמים, אתון מדברת, וחלומות נבואיים. מצב לימינאלי זה, בו בני ישראל הולכים במדבר ונתקלים באויבים, מטשטש את המציאות גם בעיניהם וגם בעיני אויביהם. מה מקור טשטוש זה?
לפי דוד המלך, המדבר עצמו מאפשר תנועה זו בין הזיה למציאות, בין קסם לחלום.
מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אַשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי. (תהילים סג, א-ו)
דוד מתאר בשירו את המצוקה הפיסית במדבר, את הצמא ואת העייפות והקושי. אך יחד עם זאת, אפשר לחזות בקודש, בפלא ובאלוהות.
במדבר הכל יכול לקרות: ניתן לדמיין נהרות של מים וחיות פלאיות, ולחזיונות אלה מין ממשות. הרי יש להם סימוכין בפלאות המדבר שכבר חווינו: חציית ים סוף, סנה בוער, מים שפורצים מסלע, וכמובן – מפגש ישיר עם האל. בכל האירועים האלה, המדבר הזמין שילוב בין הטבע לבין מה שמעל הטבע.
לפי סיפור תלמודי, כוח זה של המדבר מצביע על תפקידו המכריע של עם ישראל בכינון עולם ראוי:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ מְהַלְּכִים בַּמִּדְבָּר וְרָאִינוּ אַוָּזִים הַלָּלוּ, שֶׁכַּנְפֵיהֶם שְׁמוּטוֹת מֵחֲמַת שָׁמְנָן, וּנְהָרוֹת שֶׁל שֶׁמֶן מוֹשְׁכִים מִתַּחְתֵּיהֶם. אָמַרְתִּי לָהֶם: יִשׁ לִי בָּכֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא? – אֶחָד הִגְבִּיהַּ לִי כְּנָפוֹ, וְאֶחָד הִגְבִּיהַּ לִי שׁוֹקוֹ. כְּשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי רַ' אֶלְעָזָר אָמַר לִי: עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין. (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב)
לפי הפרשנות הרווחת, האווזים הגדולים והשמנים – שבכלל לא שייכים לנוף המדברי! – מעבירים מסר נבואי על אודות אחריותו של עם ישראל: כל עוד שאיננו עושה תשובה, הוא מעכב את ביאת המשיח – ולכן האווזים סובלים.
קריאה זו לאחריות מתרחשת דווקא במדבר כמקום תובעני שמזמן חזיונות, מעין פאטה מורגנה נבואי ותיאולוגי. הרי מתן תורה, האירוע המרכזי בתולדות עם ישראל, המטיל עלינו אחריות מוסרית כה גדולה, אף הוא מתרחש במדבר. הוא מציע מרחב המאפשר לאנושי ולאלוהי להתערבב. כדברי המשוררת זלדה: "לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל / מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן / פֶּן יִבְלַע עָנָן / אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי / שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע. / אֵין לִי קִיּוּם / בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת / שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.״
