מסעות הנקמה
דברים לפרשת ״מטות-מסעי״ מאת ראש בית המדרש, ליאון וינר דאו
פתאום מדינה קמה בבוקר ושמה לב שהנקמה הפכה להיות נורמה מקובלת. עד כדי כך, שתחת להוקיע את התופעה מכל וכל, מדברים עליה כטבעי ואף בריא.
כיצד הגענו למצב זה?
בראשית היתה הנקמה, והיא היתה טובה מאוד. קחו, לדוגמא, את פרשת ״מטות-מסעי״ הנפתחת בפקודה לנקמה במדין.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים … וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה׳ בְּמִדְיָן… וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ …. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. (במדבר לא א-יא)
יסודות נקמניים נוספים לא חסרים בתנ״ך, מה שמחזק מגמה זו. ״וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים״ (מלאכים ב ט ז), ״נִקְמַת דַּם־עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ״ (תהילים עט י), ״לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים״ (תהילים קמט ז).
אמנם ישנו הציווי המפורש ״לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר״ אך פרשנות מסוימת משייכת אותו רק כלפי ״בְּנֵי עַמֶּךָ״ (ויקרא יט יח) – היא מידה שנדרשת רק ביחס ליהודים.
אם לחזור לשאלתי: דומני שהגענו למצב הזה, בעיקר כי חטא גדול חטאו הציונים הראשונים, שהעלו על נס את התנ״ך והצפינו את המפעל הגדול של חז״ל. חזרנו להיות אנשי שרירים, עם רובה ביד ותנ״ך בכיס. האל התנ״כי הוא מלא נקמה – הוא והציוויים שלו אינם מצטיינים בריסון. עם הזמן, תחת להשלים ולאזן הדרה זו כלפי תורת ה״גלות״, הוספנו חטא על פשע והפכנו את התורה שבעל פה לשפחתה של התורה שבכתב.
לחז״ל היתה מידה אחרת. הם ראו בסיס לדבריהם באוריינטציה הרוחנית של תהילים צז:
אֵל־נְקָמוֹת ה׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל־גֵּאִים. עַד־מָתַי רְשָׁעִים ה׳ עַד־מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כׇּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן. עַמְּךָ ה׳ יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.
המשורר של תהילים אינו מבצע פעולה נקמה – אלא הוא משתוקק ליום בו סדרי העולם הזה, בהם הגאים והרשעים חוגגים את הצלחתם הארצית, ייתמו. אז, צדיקים יעלוזו, המשפט ייעשה, והאל בכל הדרתו יתגלה. זאת הנקמה המיוחלת.
חז״ל בנו השקפת עולם שכזו, והשכילו להבין שלעתים קרובות, כדברי בן-זומא, הגיבור הוא זה ״הכובש את יצרו״ (משנה אבות ד א). לפי גישה זו, מידת האיפוק והסובלנות היא מידה אלוהית שראויה לחיקוי. כדברי המכילתא דרבי ישמעאל (טו יא):
מי כמוכה באלים ה' – מי כמוך באִלְמִים. מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק, שנאמר: "החשתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד״ (ישעיה מב יד-טו).
לפי המדרש, הגדולה של האל, בבחינת ״מי כמוך באלים?״, היא ביכולת השתיקה שלו בבחינת ״אילם״). ללכת בדרכי האל משמע לעבור על מידותינו, ולא לדרוש מיד לא צדק גמור – ובטח לא נקמה.
סיכם כל זאת בפשטות רב נפתלי צבי יהודי ברלין, ״הנצי״ב מוולוז׳ין״ – ראש הישיבה של אותה ישיבה בה למד ח.נ. ביאליק – באומרו: ״נקמה אינה מדת הקדושה בישראל״.
לא כוחנו ועוצם ידינו – אלא איפוקנו, שתיקתנו, סובלנותנו, אהבתנו.
