כיור הנחושת, המופיע בפרשתנו, נבנה ממראות: ו”ַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְח֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְח֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד” (שמות לח ח). ה׳מראות הצובאות׳ היו בפתח אוהל מועד, היכן שהצטופפו הנשים: ״הנשים הצבאות פתח אהל מועד״ )שמואל א ב כב). בעבר מראות היו עשויות לא מזכוכית, כפי שמוכר כיום, אלא מנחושת, אותו החומר ששימש להכנת הכיור – מה שלא השתנה במרוצת השנים, זה הצורך של נשים, ואנשים בכלל, לחפש במראה את דמותן המשתקפת.
עיני האדם מסתכלות החוצה. באופן טבעי, קל לנו יותר לראות אחרים. המשיכה להעמיד לוח מלאכותי יכולה לבוא מתוך גם הצורך לשפר את הבבואה ולהתקשט. משה לא מחובר לצורך הזה, עד כדי כך שלפי המדרש הוא אפילו פרש מאשתו (בבלי שבת פז עמוד א), ואינו מבין מדוע מכינים כלי קודש למשכן, הכיור, ממראות:
"במראת הצבאת. בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְיָדָן מַרְאוֹת שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת, וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִם לְיֵצֶר הָרָע" (רש"י לפסוק ח)
אלוהים לעומתו, רואה במעשה ההתקשטות כוח חיים ואף מדרג אותו כ׳חביב עליו מהכל׳:
"אָמַר לוֹ הַקָּבָּ״ה: קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁהָיוּ בַעְלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעְלֵיהֶן לִידֵי תַאֲוָה וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר ׳תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ׳ (שיר השירים ח), וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַרְאֹת הַצּוֹבְאוֹת״ (רש"י, שם)
מתוך עבודת הפרך, בני ישראל איבדו כל חשק מיני, ואיתו גם אבד החשק להביא ילדים לעולם.
הנשים, על פי רש"י, מתקשטות אל מול המראה ו'מפתות' אותם לשכב איתן ובכך שומרות על המשך השושלת, שהיא המשך התקווה.
כוח הפיתוי, כידוע, יכול ללכת גם למקומות שאינם מטיבים עם הזוגיות. מאותו הכיור שנבנה לצורך המשכן, לוקחים את המים המאררים והמבררים אם אישה סטתה לבעלה או לא. זהו טקס שבו אישה ׳סוטה׳ נבדקת האם כיוונה את ההתקשטות שלה לבניית ביתה או שמא לבגידה ולפירוק.
"וְנַעֲשָׂה הַכִּיּוֹר מֵהֶם, שֶׁהוּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – לְהַשְׁקוֹת מִמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ לְמִי שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה" (רש״י שם).
עצם הבדיקה, לפי רש"י, הוצאת הספק על פני השטח, זה כדי לשלום בית.
הנשים בצאתן ממצרים רוצות להוכיח שהן שמרו על כבודן וקדושתן גם כשפחות. עשיית הכיור מהמראות היא ההוכחה לכך.
"ולקח הכהן מי קדושים – אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי ואלו הן מי הכיור אותם נשים שאמרו האלוהים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים. כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלוהים: באותן המראות עשה אותו שלא נעשו לשם זנות" (ויקרא רבה).
הנשים, כפי שכתבה חברתי דותן אריאלי בשבוע שעבר, סירבו לתת את תכשיטיהן לעגל הזהב. גם בתנאים הקשים הן שומרות על יופיין, ובוחרות לנתב אותו.
לא צריך את מצרים כדי לכבות את התשוקה. עומס החיים וטרדות היומיום יכולים לעשות זאת בקלות. המתירנות בעולם המערבי נמצאת, באופן פרדוקסלי, במתאם הפוך לקיום יחסי אהבה. עם זאת, אנחנו חיים, אולי יותר מאי פעם, בעולם שבו מראות, או מצלמות, נמצאות בכל מקום. לא בכדי, ישנה תעשייה אדירה של שיפור המראה החיצוני. יופי הוא כוח, כל האמצעים לפנינו, והאתגר שלנו היא בחירה לאן נוליך את כל היופי הזה.
