כיצד ניתן להבין את העובדה, שבמדד האושר של חברת ״גאלופ״ של שנת 2024, ישראל – תוך כדי מלחמה קשה וממושכת – זכתה במקום 7 בעולם? דומני, כי המפתח נמצא ביכולת שלנו, הישראלים, לחיות את הרגע באופן מלא וליהנות ממנו, גם אם העתיד לוטה בערפל כבד מאוד. עם זאת, ליכולת זו יש מחיר: עוצמת ההווה באה על חשבון החזקת העבר והעתיד. כחברה אנחנו מתקשים להוביל תהליכי תכנון לטווח הרחוק, ואנחנו מרבים לשכוח איך טעויות העבר שלנו כעם הובילו אותנו לאסון.
האם ניתן לחיות באופן מלא את רגע ההווה, מבלי להרפות את ידינו מהעבר ומהעתיד? יום הכיפורים מציע לנו דרך לעשות זאת.
יום הכיפורים מכונה בלשון חז״ל ״יומא״ – היום בה״א היידוע. בצלו של המוות, בבחינת
״מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת״, בלשון הפיוט ״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף״ – אנחנו עוברים 25 שעות ללא התייחסות לצרכי הגוף, מתוך מאמץ להיות מושרשים ברגע ההווה. וכלשון המשוררת ליה פורפורה, שהות זו מאפשרת להתרחשות משמעותית:
זֶהוּ הָרֶגַע שֶׁל הַהַבְחָנָה
שֶׁסּוֹדֵק אוֹתָנוּ,
וּמְאַפְשֵׁר לְמַשֶּׁהוּ לְהִכָּנֵס.
הוּא מַרְאֶה שֶׁאֲנַחְנוּ בְּשִׁמּוּשׁ.
מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּנוּ.
עַכְשָׁו.
בָּרֶגַע הַזֶּה מַמָּשׁ.
(ליה פורפורה, מתוך הספר ״על התבוננות״, בתרגום)
אולם בניגוד לגישות רבות שמציעות איך להיות נוכח ברגע ההווה, יום הכיפורים דורש שנוסיף לרגע זה את משקל העבר. ליום עצמו קודם תהליך שלם של התבוננות על מעשינו, של מאמצים להבין איפה טעינו וכיצד. תהליך זה של תשובה המעלה על נס את אחריותנו העליונה על מה שעשינו – לטוב ולרע. אם נוכחות מלאה בהווה נותנת אוורור ומרווח לחיינו, תהליך התשובה מעניק לרגע ההווה משקל וכובד, הקשר וקרקוע.
לא זו אף זו, יום הכיפורים הוא יום של ציפייה והתכוונות. אין בו סיפוק עצמי מחוויית ההווה, אלא רגע ההווה דורש אימות ותיקוף במעשינו העתידיים. משום כך המשנה קובעת כי העוצמה והיכולת של יום כיפור תלויות בהתכוונות לקראת העתיד:
הָאוֹמֵר ׳אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב,״ אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. ׳אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר׳, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר (משנה יומא ח ט).
כלומר: רגע ההווה של יום כיפור, כדי להיות שלם, מבקש לכוון אותנו, את התנהגותנו שלאחר אותו הרגע. ללא הכוונה שכזו, גם אם הוא רגע מלא בנוכחות, נגזר עליו להיות תלוש, ללא יחס לרגעים האחרים שקדמו לו ושעתידין לבוא אחריו.
אם ניתן לעצמנו ״להיסדק״, כלשון המשוררת פורפורה, לרגעים אלה פוטנציאל מכונן:
רגעים אלה של חזרה/התרחשות־ביחד אינם מסרים המתעופפים לעברנו, הנושאים סודות, אלא סיפורים שבהם אנחנו חלק מן הסיפור עצמו. לרגע קט אנו שייכים לנתיב שבו הצורה נוצרת, שבו השטף מתלכד ומכונן, לזמן קצר, מרכז.
יום כיפור – היום – פותח לנו שער להיכנס עמוק לרגע ההווה, אך הכניסה אליו דורשת היערכות והכוונה. כפי שפורפורה מתארת, אותם הרגעים הינם חלק מסיפור, ואנו יודעים כי לסיפור הזה יש עבר ואף עתיד. תהליך התשובה הקודם ליום הכיפורים משתית את רגע ההווה על קרקע העבר. זהו משקלו הראוי והנחוץ, וזה מה שנותן לו ״צורה״, כלשון פורפורה. אך מלאות הרגע נובעת מהיותו חלק ממסלול שמכוון כלפי העתיד.
היכולת לצאת מיום הכיפורים למציאות מתוקנת יותר, תלויה בנכונות שלנו לאפשר לרגע זה לשאת את משקל העבר תוך כדי הכוונה אל עתיד אחר.
גמר חתימה טובה!
