יש משהו מרגש ומרתיע כאחד בעמידה מול הפתיחה המחודשת של התורה מבראשית. המחזור החוזר ונשנה של הקריאה מעורר שורה של שאלות: האם נגלה הפעם דברים שלא שמנו לב אליהם עד כה? האם נצליח להצמיח פירוש חדש מתוך שדה המילים החרוש כל כך? האם נבין אחרת סיפור שכבר ליווה אותנו מילדות? מה עוד נותר לחדש והאם נוכל להתרגש כבראשונה? ומה בכלל המשמעות של לקרוא שוב ושוב אותו סיפור?
מעבר לעצם חוויית ההתחלה המרגשת-מרתיעה, פרשת בראשית עצמה מסחררת את הראש בשלל נושאיה שהם יסודות היסודות של קיומנו: יחסי אלוהים, עולם, ואדם, איש ואשה, טוב ורע, גורל ובחירה ועוד ועוד. מול שפע כזה, מהיכן מתחילים? אין ברירה אלא להתחיל מהתחלה, לשוב אל המילה הראשונה: בראשית.
מסורת חסידית מציעה לקרוא את המילה "בראשית" – "בארשת": בדיבור ובשיח, בסיפור, ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. ואכן כך מתוארת הבריאה כולה: "ויאמר אלוהים יהי אור", "ויאמר אלוהים יהי רקיע", וכך שוב ושוב עד השלמת ימי הבריאה. חז"ל שמו לב לתופעה ואמרו: "בעשרה מאמרות נברא העולם" (פרקי אבות ה א), ואף חכמי תורת הסוד ניסחו את הרעיון ואמרו שהעולם נברא בכ"ב אותיות ובסיפור (ספר יצירה א).
אז העולם נברא בסיפור, והתורה עצמה נמסרת בדרך זו. הסופר אסף ענברי רואה בכך את המסר שהתורה מבקשת להעביר: התנ"ך הוא בראש ובראשונה ספרות סיפורית עלילתית, לא היסטורית במובנה האובייקטיבי – "הסיפורת, כהכרעה תרבותית, היא חידוש של התנ"ך. ה"מסר" שלו הוא סיפור; צורתו משקפת את תוכנו. התנ"ך הוא ספרות ולא ספר היסטוריה, משום שהוא אינו עוסק בעובדות אלא בערכים. ספר היסטוריה נועד להשכיל את הקורא; התנ"ך נועד לחנך. ספר היסטוריה נועד לשחזר פיסת-עבר; התנ"ך נועד לעצב עתיד. ספר היסטוריה דן במצוי; התנ"ך – בראוי. המישור העובדתי, התיעודי, איננו מישור המשמעות של הסיפור. תכליתו – כתכליתה של כל יצירת אמנות – איננה אינפורמטיבית אלא רוחנית, ערכית, אסתטית ורגשית". (לקראת ספרות עברית, תכלת 9, 2000).
את הרעיון הגדול הזה תימצת הרב קוק בשורה אחת שכתב לתלמידו הרב ד"ר משה זיידל, כאשר הלה התחבט בשאלות ובסתירות של מחקר וביקורת המקרא: "מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהעניינים" (אגרת קל"ד). לשם המחשה: כשאנו אוחזים בספר היסטוריה מה שמעניין אותנו הוא ההיסטוריה הלא-ידועה לנו, והספר משמש כמתווך אליה. אולם כשאנו אוחזים בספר התורה מה שמעניין אותנו הוא – הכתוב בתורה, בין אם נתפש כציווי וחובה או כטקסט של השראה, זהות ותרבות, ללא הכרח לעסוק בשאלת ההיסטוריה המתוארת.
אם כך, אין התורה מתווכת לנו עבר, אלא פותחת פתח לחיים בהווה ולעתיד. וכשם שהעולם נברא בארשת מלמעלה, כך אנו נענים לו בארשת מלמטה: בתפילה, בלימוד ובמעשה. "ארשת שפתינו יערב לפניך" התפללנו בראש השנה, ובמילותיה של המשוררת רבקה מרים: "האדם הוא תפילה והוא חוט, נוגע במה שאיננו במגע של רוך ודקות". כשאנו שבים למילה הראשונה – בראשית – אנו פוגשים את כוחה של המילה עצמה. העולם נברא בדיבור, ובדיבור אנו ממשיכים לגלגל את הסיפור. בכל פתיחה מחודשת של התורה, כשאנו שבים ומספרים את סיפוריה, אנו משתתפים מחדש בבריאה, נותנים קול לאור ולחיים שנבראו "בארשת".
ובימים אלו, שבהם אנו זוכים לראות את שיבתם של החטופים מן האפלה אל האור, מתמלא הלב בתחושת בראשית מחודשת, כאילו מתחדש מעשה הבריאה עצמו: האמונה בטוב, בכוח הדיבור, ובאפשרות לספר את סיפור חיינו שוב כסיפור של אור, חיים ותקווה. מי ייתן ודיבורנו וסיפורנו בשנה זו יהיו חלק ממעשה בראשית מתמשך, מוסיפים טוב וברכה לשמים ולארץ.
