ראש חודש אלול הגיע ואיתו ריגשת הסתיו. "סתיו יהודי בארץ אבותי / שולח בי / רמזי אלול. כבר משתגעות בי קצת / הציפורים הקטנטנות שורקות העצב / של יום הכיפורים". (אברהם חלפי, סתיו יהודי). אחד מ'רמזי אלול' – מקומות בהם חודש אלול נמצא בתוך פסוקי התורה – נמצא בפרשיית עיר מקלט: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא יג). מה הקשר בין חודש אלול שעניינו חזרה בתשובה לבין עיר מקלט?
הציווי להקים עיר מקלט נמצא גם בפרשתנו. לפני הכניסה לארץ יש להקים ערי מקלט, מרחב אליו בורח מי שהרג בשגגה מפני 'גואל הדם' – קרוב משפחתו של ההרוג הרוצה לנקום. "וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ" (דברים יט ג). הסוגייה מעלה שאלה גדולה באשר מהי שגגה. מה הגבול בין אחריות, רשלנות ואשמה? התורה מגדירה שגגה כהריגה 'בלי דעת': "וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי. אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת-רֵעֵהוּ בִּבְלִי-דַעַת וְהוּא לֹא-שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (שם ד). אז כמו היום, הפיתוי גדול להצדיק מעשה זוועה באמצעות הטיעון ״פעלתי בלי דעת״ – כלומר, בשגגה, בהיעדר יציבות ושיקול דעת. אך כיוון שאין סוף לטיעונים מהסוג הזה, החברה מציבה גבול וטוענת, שמי שיש לו סכסוך קודם עם הנרצח לא יוכל להשתמש בטיעון זה. אך עדיין עם מגבלה זו, יש תחום אפור רחב. לדוגמא, במקרה של אדם שחטב עצים ביער והרג את ׳רעהו׳ בשגגה: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת-רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן-הָעֵץ וּמָצָא אֶת-רֵעֵהוּ וָמֵת (שם ה). טווח הרשלנות במקרה כזה יכול להיות גדול. מה בין אדם שהשתמש בגרזן לא-בטיחותי או שלא נזהר בעבודתו, לבין אדם שעבד לפי כל כללי הזהירות אך הגרזן בכל זאת נשלף? התוצאה זהה, אך ההבדל ביניהם קריטי.
בתאוריה הסוציולוגית של אמיל דורקהיים מוצגים התפקידים הפונקציונליים של פשיעה, כמסמנים את גבולות מיינסטרים החברה: אמפתיה לטוב, חינוך לרע. הדגש המרכזי שנותנת התורה לערי מקלט – ציווי שחוזר על עצמו שלוש פעמים בתורה ופעם נוספת בספר יהושוע – מסמן לנו מן השוליים צורך של המיינסטרים. כולנו עושים טעויות ברמות מסוימות של 'בלי דעת'.
כשאדם עושה טעות הוא רדוף: או בידי ׳גואל דם׳ חיצוני או על-ידי ׳גואל דם׳ פנימי לו. בין כך או בין כך, הוא חווה האשמה ורצון לפגוע בו, והוא עסוק בלברוח ולהגן על עצמו. פעמים רבות, כגודל הטעות כן גודל התוקפנות. התורה מבינה, שכדי לאפשר לקיחת אחריות, עליה להעניק לאדם מרחב עצירה, שבו הוא מוגן מלהגן על עצמו מהטעויות של עצמו, מקום שבו הנפש מתכנסת ונחה. 'ושמתי לך מקום' – פיזי, נפשי, או אפילו אצל אדם קרוב: "קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר, ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר, כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט" (אהוד בנאי, עיר מקלט).
רמח"ל, בהקדמה לספרו 'אדיר במרום', משווה את התשובה לעיר מקלט. חז"ל אומרים ש "תשובה שקדמה לבריאת עולם" (מדרש תהלים מזמור צ): עוד לפני שהגיעו החטאים, הגיעה האפשרות לתקן אותם. באופן דומה, עוד לפני שהעם היהודי נכנס לארץ, הוא מייצר ערי מקלט. טעויות, הרגלים רעים שקשה לשרש, תמיד יהיו. לפני שאנחנו נכנסים לשטף החיים, אנחנו מייצרים מרחב של עצירה כדי להתמודד איתם. אחריות האדם הפרטי היא לחולל את השינוי הנדרש. אך האחריות הקודמת היא של החברה – ליצור מרחב שמאפשר שינוי זה.
יהי חודש אלול עבורנו עיר מקלט לשנה החדשה ומה שהיא נושאת בחובה.
