גילוי נאות – אני נמצאת עכשיו באוסטרליה. כשהייתה התקפת הטילים והכטב"מים מאירן, הייתי באוסטרליה וליוויתי את כל מה שקורה מרחוק. הייתי מחוץ למחנה. הרגשתי מחוץ למחנה. אני לא רגילה להיות מחוץ למחנה. זאת הייתה חוויה מורכבת ולא מוכרת.
בסוף פרשת תזריע נאמר על המצורע שהוא יושב בדד מחוץ למחנה "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"(ויקרא יג, מו). ובפרשה שלנו מסופר על תהליך הטהרה של המצורע "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"(ויקרא יד א-ב).
ההפטרה מספקת המחשה להלכות הפרשה. מתואר המקרה בו אנשים נגועי צרעת נמצאים מחוץ למחנה ומחכים עד שהצרעת עוברת כדי שיכולו להיכנס בחזרה, וזאת לאחר שהכהן מאשר ומקיים את כל טקס הטהרה. : "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ" (מלכים ב ז ג-ד). בחלק מהפרשנויות המצורע לא מואשם בחטא, אלא בגלל שריחו והבלו רעים, הוא צריך לצאת מהמחנה כמו שכתב הרמב"ן: "וכן אמר הכתוב במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו) – ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא) – כי הזכיר בו ישיבה, שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים". (פירוש רמב"ן לתורה על ויקרא יב, ד).
המצורעים מוזכרים שוב בספר מלכים כאשר בזמן המצור של ארם הם יושבים מחוץ לעיר והם רעבים, באין ברירה הם יוצאים למחנה ארם לחפש אוכל "אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ" (מלכים ב, ז, ד) כאשר הם מגיעים לעיר הם מגלים כי המחנה ריק, והם, המצורעים, הם שמבשרים על הניצחון. בהשראת סיפור זה כתבה רחל המשוררת, שאף היא חוותה מחלה שהוציאה אותה מחוץ ל'מחנה' "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא" (יום בשורה, רחל בלובשטיין, ספיח).
המצורעים עומדים על הסף, מחוץ למחנה, מתבוננים, רואים ואינם נראים. הם מחוץ למשחק. מה נותנת העמידה מבחוץ?
רבקה לוביץ' משתפת בשירה בחוויה הנשית של העמידה מאחורי הפרגוד: "וְשׁוּב אֲנִי עוֹמֶדֶת / בְּיוֹם כִּפּוּרִים / מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד / אוֹ מֵאֲחוֹרֵי קִיר / וְשׁוֹמַעַת קִטְעֵי דְּבָרִים / וְרוֹאָה קִטְעֵי סִפְרֵי תּוֹרָה / מוּצָאִים מִן הָאֲרוֹן / שֶׁהוּא מִן הַסְּתָם פָּתוּחַ. / יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁגַּם אֱלֹהִים / נִמְצָא מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד / אוֹ מֵאֲחוֹרֵי קִיר / בְּמָקוֹם אַחֵר" (רבקה לוביץ, מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד). השיר מבטא כמיהה גדולה, שגם אם החוויה הזאת של העמידה מבחוץ לא נספרת, לא נראית, יש לה חלק בחוויה האלוהית, או לפחות חוויה משותפת. אולי גם אלוהים מרגיש, בין בני האדם, כעומד מבחוץ, מאחורי השער ומאחורי הפרגוד.
אנחנו עומדים בפתחו של שבת הגדול, רגע לפני יציאת מצרים. בני ישראל המצווים לסמן את מזוזות הבתים, סף ביתם. הם עומדים על הסף ונדרשים להכריע – האם לסמן ובכך להכריז שהם חלק או לא. בתוך מצב של עבדות- איזו החלטה קשה, איזו קפיצת אמונה ואמון נדרשה מהם, ומי שבחר להיות חלק – יצא ממצרים והיה לחלק מהשלם הבא של העם היהודי.
בליל הסדר הקרוב נחגוג את הבחירה להיות חלק מהשלם. השנה, יותר מתמיד, השלם אינו שלם. כשנשב בשולחן הסדר עם המשפחה או החברות והחברים, נזכור ונייחל שכל מי שלא יכולים לחזור אלינו ולהיות איתנו, יגיעו אלינו במהרה בימינו הקרובים. אמן.
