מרכיב משמעותי בחוויית חשבון הנפש והסליחות הוא רגע הווידוי. הרגע בו האדם מתוודה על חטאיו ע"פ רשימה מנויה לפי אותיות הא"ב: "אשמנו, בגדנו…", כמצביעה כל כשלון האדם מ א' ועד ת'. אף נוהגים להכות באגרוף על הלב כביטוי לכאב, לחרטה ולעוררות, ויש הנוהגים להכין רשימה של ההתנהגויות האישיות שלהם, שברצונם להתוודות עליהן ולתקנן.
הרב סולובייצ'יק מספק הסבר מעמיק לחוויית הווידוי: "הווידוי מכריח את האדם תוך ייסורים עצומים להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא. יש בכך לא רק משום חרטה, אלא גם משום בושה. להסתכל לאמת בפנים ישר לעיניים, להביט נכוחה, לשבור את מנגנון ההגנה העצמית, לנתק את המחיצות המלאכותיות, ללכת נגד טבע האדם המצווה עליו להתחבא ולהסתתר, לקרוע את המסווה" (על התשובה, עמ' 64-65).
על מה בדיוק מתוודה האדם? בתפילה נמצאת רשימה ארוכה ומפורטת של חטאים והתנהגויות שיש "להכות על הלב" בעבורן, אולם האם כל אחד מאיתנו עשה את כל הרוע הזה?! והאם ניתן לומר שהדברים נעשו תמיד בכוונה תחילה ובזדון?
משמעות החטא היא "החטאה", אנו מחטיאים את מה שהיה נכון לעשות. כלומר, הוידוי נועד לכפר לא רק על מעשים שביצענו בזדון ורוע לב, אלא גם על הפספוסים, על ההחטאות, על העיוורון הזמני. על הבחירות הלא נכונות מתוך חוסר תשומת לב, היסח הדעת, זלזול וכד'. הבחירות המוחטאות הללו גרמו לפגיעה – אולי בעצמנו, אולי באנשים שסביבנו. ומי יודע מה החמצנו? מי יודע באלו מעגלים כן פגענו? גם אם אישית כאדם פרטי לא עשיתי את החטא הספציפי שכתב בווידוי, הרי המעשה הרע נמצא בחברתנו ולידנו ויש לנו כחברה אחריות על כך.
זהו הוידוי על העוקץ. על הרע.
אולם מה בדבר וידוי על הטוב, על הדבש והמתוק? זה נשמע אמנם קצת מוזר – "ווידוי על הטוב"… אך כך מצווה התורה בפרשת כי-תבוא: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי… שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כ"ו, יב-יד).
הפסוקים מתארים איך אדם נותן מעשר לחלשים ואומר את מעשיו הטובים לאלוהים. הרב קוק לומד מכך ש- "שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה… כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש גם כן תועלת גם כן בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו" (עין איה ברכות ב' עמ' 405).
בהתאם לפסוקים ולדברי הרב קוק חיברו כותבות וכותבים בני זמננו "וידוי חיובי", על מעשים טובים שעשינו: "אהבנו, בכינו, גמלנו, דיברנו יופי, האמנו והשתדלנו, זכרנו, חיבקנו, טעמנו ספר, יצרנו, כמהנו, לחמנו עבור הצדק, מיצינו את הטוב, ניסינו, סרנו לראות, עשינו את אשר ציוויתנו, פרשנו, צדקנו לפעמים, קראנו בשמך, רצינו, שמחנו, תמכנו" ("הוידוי המשלים", הרב בני הולצמן).
יחד עם המבט הנוקב שמיטיב לראות את החסרונות והכשלים שבעטיים אנו חווים כעת מה שחווים, יש מקום גם להביט אל הטוב שיש בנו דווקא בתוך ימים קשים אלו, והעצמת ההתנהגות הראויה אולי היא זו שתוביל לארץ זבת חלב ודבש, כדברי התפילה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו, טו).
