פרשת פנחס נפתחת לאחר פרשיה קשה מאוד: בני ישראל חוטאים, זונים עם בנות מואב ועובדים עבודה זרה: 'נצמדים' לבעל פעור. זמרי בן סלוא, ראש שבט שמעון, שוכב עם מדיינית, כזבי בת צור, 'לעיני כל בני ישראל', ובעקבות כך מתחילה מגפה בה מתים עשרים וארבע אלף איש. פנחס, גיבור הפרשה שלנו, דוקר את שניהם ובכך עוצר את המגפה במעשה קשה לעיכול.
אלוהים מחזק את ידו של פנחס על מעשהו שבכך 'השיב את חמתו', הפסיק את המגפה והביא ל'ברית שלום'.
י וַיְדַבֵּר ה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר כה)
פנחס אף מקבל 'פרס' על מעשהו: כהונה. כהונה, כידוע, הינה תכונה מולדת. פנחס הוא כהן, אך במעשהו הקנאי הוא הוכיח שכהונתו אינה רק נגזרת של לידה וזכות אבות, אלא שהוא ראוי לה בכך שהוא מממש את עקרונותיה, והפך עצמו מנהיג לפי צו השעה.
ע"פ רש"י לפסוק יא, נראה שחיזוק זה מגיעה על ביקורת אותה ספג פנחס מהעם:
"לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה.".
הם מתריסים כלפיו בביקורת: מי זה האיש הזה, שככה לקח לעצמו את המנהיגות בידיים?!
ה'שפת אמת' (סימן תרמ"ב) מתוך פרשנות המילים 'קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם' מדגיש כי מעשה הקנאות הנכון צריך להגיע מתוך העם ולפי רצונו:
"ויש לומר דכתוב: בקנאו את קנאתי בתוכם. יש לפרש כי פינחס פעל קנאת ה' בלב כל איש ישראל ולכן היו כולם מוכנים לזה."
פנחס מגיע בשלב של משבר מנהיגות, תקופת מעבר: דור המדבר מת, דור חדש מגיע. משה, מנהיג כריזמטי שעושה ניסים ומביא את דבר האל, כבר זקן ושייך לדור הקודם. הנהגתו הסמכותנית אינה מתאימה עוד והוא מוחלף בהמשך הפרשה. כעת הגיעה שעתה של הנהגה אחרת, הנהגה שלקראת ארץ ישראל, כזו שבאה מהשטח. פנחס לוקח על עצמו מנהיגות כזאת, עושה מעשה שמבטא את רצון העם ואף אחד אחר לא העז לעשות אותו. בקשת בנות צלופחד לנחלה, בהמשך הפרשה, אף היא יוצרת הלכה חדשה, תורה שהגיעה מהעם.
אבל, כמובן יש גם צד שני: ביום חמישי השבוע חל צום י"ז בתמוז, בו אנחנו מציינים את תחילת ימי 'בין המצרים' וחורבן בית המקדש. באופן ברור מתארים חז"ל כיצד ה'קנאים' הוליכו בקיצוניותם את העם לחורבן.
גידי דר, יוצר הסרט 'אגדת חורבן', כתב על כך:
"הקנאים של בית שני הביאו שם רע לקנאות. קנאי הוא גם ביטוי למעלה הגבוהה והרוחנית ביותר. קנאי לשם. מי שהולך עד הסוף אחרי האמונה שלו, מי שמוכן לפעול למען האמת שלו, לעשות מעשה, לקחת סיכון אישי… להיות איש.
אברהם היה קנאי. משה רבנו היה קנאי. אליהו הנביא היה קנאי… הרב קוק היה קנאי… כל הגדולים היו בעצם קנאים. אז מה ההבדל בין קנאי טוב לקנאי רע?
אולי ההבדל טמון בחוכמה של הקנאי, בנכונות שלו לקבל את המורכבות של החיים, בהבנה שיש גם אחר, אחרים, שגם הם חיים באותו עולם שלו. הוא רואה את המציאות אבל לא מוותר על האמונה שאפשר לשנות אותה. הקנאי מהסוג הזה יחלום חלום נועז."
מתי קנאות מכלה ומתי יש מקום לקנאות שמביאה ל'ברית שלום'?
התשובה האכזרית היא שלא ניתן לדעת. ישנם מצבים שקנאות מכלה אותנו, ישנם מצבי משבר שבהם לא לעשות מעשה הוא עוול. אלוהי ההיסטוריה שופט אותנו. מהו רצון העם? זוהי שאלה פתוחה. מה שיכול לעזור לכוון אותנו למעשה קנאות נכון הוא הבנת המורכבות שבמציאות, ריבוי הצדדים, והנכונות לפעול מתוכם.
