עם חפץ חיים* – פרשת שמות, תשפ"ד

"לסיפור שלנו יהיה סוף טוב״ קבעה שרית זוסמן, בהספד העוצמתי שנשאה לבנה, בן ז״ל, שנפל בכ׳ כסלו, 3.12. ״אנחנו עם שרוצה לחיות, ולא כמו האויבים שלנו … שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה״. דבריה של שרית נוגעים ביסוד הקיום שלנו: אנחנו עם חפץ בחיים.

בפרשת 'שמות' נוצרים הרבה חיים. מתוך עשרים ושנים הפסוקים של פרק א׳, שנים-עשר פסוקים, יותר ממחצית, עוסקים בהולדה. בראשית ספר שמות, עם ישראל מצטייר כחיית הולדה, המתפשטת לכל עבר:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל  פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם…וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת [שִׁפְרָה וְפּוּעָה] אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. (שמות א ז, יט)

לכאורה, לפנינו דחף ביולוגי להתרבות, ותו לא. כמו כל יצור בטבע, העם היהודי רוצה לגדול ולהתרחב. כאשר דחף זה שייך לקבוצה ולא רק ליחיד, הוא כבר איננו עניין של הישרדות, אלא הוא לובש את הצורה של מה שניטשה כינה 'הרצון לעוצמה'. עם אחד רוצה להתרבות ולהתרחב, ועם אחר, שלא במפתיע, יחווה רצון זה כאיום – ממש כמו פרעה. כמעט כמובן מאליו, התרחבות של האחד מוביל לאלימות ולשימוש בכוח אצל השני.

תחילת פרק ב׳ מראה כי הסיפור של העם היהודי אינו מסתכם בדחף ביולוגי. מהתמונה הגדולה המקרא עושה זום-אין לסיפור אחד: משה נולד, מוצפן, וגדל בבית פרעה.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. (שמות ב יא-יב)

משה דוד קאסוטו מעיר על מרכזיותו של הפועל ״וירא״, המופיע שלוש פעמים בפסוקים אלה. בפעולת הראייה טמון המפתח לכל רגישות מוסרית: הרי ההחלטה לאן להפנות את המבט מכתיבה מה מבחוץ יחדור פנימה לתודעה שלי – ובכך הוא מכונן את היחס לאחר. לפי המדרש:

מַהוּ ׳וַיַּרְא׳? שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר ׳חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם מִי יִתֵּן מוֹתִי עֲלֵיכֶם?׳ … וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. … אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנָהַגְתָּ בָּהֶן מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲדַבֵּר עִמְּךָ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ג ד): ׳וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת…׳  (שמות רבא א)

המדרש מבהיר עד כמה פעולה רצונית זו של ראיית הזולת מניה וביה גוררת בעקבותיה את הפעולה הנוספת של מאמץ להקל על סבלו. משה מפנה את המבט ורואה בסבלותם, ומיד מוצא את עצמו נותן כתף. פעולה זו מתרחבת ומשפיעה על הסביבה, אף על האל, המתחקה אחרי דרכי משה.

המעבר החד מפרק א׳ לפרק ב׳ בא כדי להגדיר ולחדד את האתוס העמוק ביותר של הקיום היהודי: להתקיים כדי לחיות ברגישות לאחר – לראות בסבלו, ולהמעיט בו. אנחנו לא חפצים בחיים גרידא. אנחנו חפצים בחיים עם כוכבית, בסוג מסוים של חיים: בחיים המושתתים על עולם ערכי המייחס חשיבות עליונה לדאגה לאחר, כולל הצורך להמעיט בסבלו.

על רקע זה, אם חוזרים לדבריה של שרית זוסמן, ניתן להבין כי המלחמה בה אנו שרויים כעת איננה רק על עצם החיים שלנו. זהו מאבק על תפיסתנו את ערך החיים: לא כהישרדות, ולא כרצון לעוצמה. אלו הדרכים שסופן בכוח ובאלימות. "'לא תרצח'," כותב עמנואל לוינס, "אינו אפוא כלל התנהגות סתם, הוא מופיע … כעקרון החיים הרוחניים." (עמנואל לוינס, חירות קשה, עמ' 69). עבורנו, החיים הם ערך עליון לא כמעגל סגור, ריק מתוכן, אלא כחיים המכוונים לרגישות לאחר, לראות בסבלו. אנו עם חפץ חיים*.