החורף מתדפק. החשיכה המוקדמת כבר כאן. בגמרא מסופר על אדם הראשון, ובהלתו מימי החושך, שנרגעת ברגע, שהאור מתחיל שוב להתארך. מתוך כך הוא חוגג את החנוכה:
"כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים" (עבודה זרה, עמוד ח, דף א).
קל לחוש את הפחד והבהלה שמתעוררים בימי החורף. אך, עם זאת, אנו רואים שקושי וחשיכה הם מצע המאפשר לחשבון הנפש להתעורר. רגע לפני שחנוכה מגיע להאיר, נשב בחושך ונקשיב להזמנה שלו.
יעקב אבינו מגיע בפרשה לרגע המבחן של מסעו. לאחר שנים ארוכות חוזר יעקב עם משפחתו הענפה את אותה הדרך בה עבר בגפו לפני כעשרים שנה. כעת, אין לו ברירה אלא לפגוש את הדבר שממנו ברח, את אחיו עשיו. הפסוקים מתארים את חששו של יעקב, את אי הידיעה איך התמודד עשיו עם האירוע הישן של גניבת הברכה ובריחתו. לכן, יעקב מתכונן למאורע בתכנית מדוקדקת ונערך לכמה תרחישים במקביל. את המפגש עצמו הוא מרפד במשלחות מקדימות, במתנות, בדברי פיוס, ולאחריהן הוא צריך להגיע ולפגוש את אחיו. זהו רגע חשוב. ההבנה כי לכל מסע יש את רגע השיבה ממנו, ואז לא נוכל להימנע ממפגש עם המקומות שאנו מפחדים לפגוש.
בעומק המבצע, בחשכת הלילה, לאחר המשלחות המקדימות, הפסוקים מתמקדים ברגע השיא – הרגע בו יעקב נשאר עם עצמו:
"וַתַּֽעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּמַּֽחֲנֶֽה: וַיָּ֣קָם בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַיַּֽעֲבֹ֕ר אֵ֖ת מַֽעֲבַ֥ר יַבֹּֽק: וַיִּ֨קָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַיַּֽעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֽוֹ: וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר" (בראשית לב' כב-כה).
מהו הרגע המיוחד הזה, שלעיתים משאת כל המסע? המפגש הטהור שלנו עם עצמנו. הנחל מסמל מעבר סף, ורגע לפני המפגש עם האוהב-אויב המיתולוגי, נדרש יעקב לעמוד במפגש המורכב מכל- המפגש עם עצמו. לעיתים קל לנו להלביש על האחר את הפחד הגדול שלנו, בעוד שפעמים רבות בעומק הנהר אורב הפחד מהמקום הזה בתוכנו.
ויעקב מעז. הוא נותר לבדו ופוגש את ה"איש" פנים מול פנים. סופו של המסע מקבל תיקון סמלי ועמוק, מסע שהחל כבריחה על גניבת ברכה, מסתיים בקבלת ברכה. והפעם, זו ברכה שמגיעה לו בשל נצחונו במאבק.
לאחר שיעקב מכריע את המלאך ומקבל את ברכתו, ישנו פסוק שלכאורה מיותר. יעקב שואל גם את המלאך לשמו: "וַיִּשְׁאַ֣ל יַֽעֲקֹ֗ב וַיֹּ֨אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם" (שם, פס' ל).
האר"י הקדוש אומר כי לכל אדם ישנו מסע בחייו להיפגש עם האחר המוחלט של עצמו (הסטרא אחרא): "ונמצא שכל אדם יש לו שני שמות, אחד מצד הקדושה, ואחד מצד הקליפה…ואלו היה יודע בחייו שמו דמסטרא אחרא, היה מתקן הדבר בחייו בקלות גדול…" (שער הגלגולים הקדמה כג').
לקראת סיום המסע יעקב הגיע לבשלות המאפשרת מפגש עם הצד האחר שבתוכו. ולכן הוא מבקש ממנו את שמו, רגע לפני שילך ויפגוש את אחיו.
ימי החשיכה מבקשים מאתנו התיידדות מחודשת עם החושך. אם נבוא מתוך בשלות מסע השנה האחרונה והזמנותיה, נעז להתבונן בחושך שבתוכנו. משם נוכל לצאת ולפגוש את האויבים מבחוץ ממקום שלם ובוגר יותר.
