הפרשה נפתחת בציווי על השמיטה " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, א-ז).
מוזר. אלוהים מצווה את משה בהר סיני, ממש ב- No men's land, על מצוות השמיטה. ועוד רגע הם יצטוו גם על מצוות היובל. משהו כאן לא הגיוני. לבני ישראל, אחרי מאתיים שנות עבדות, עוד אין מושג איך להיות בעלי אדמה. איך להתנהל כחקלאים המעבדים את שדותיהם ומתכננים את החריש והזריעה וההשקיה והקציר, לעונה הבאה ולאלה שאחריה. אלוהים משתמש במושג – "שבת שבתון לארץ", והם בכלל מתחילים רק להתנסות בשבת לאדם ובכל מה שזה אומר ומרגיש. איך אפשר לצוות על משהו שעוד בכלל קשה לדמיין אותו ואת החוויה שלו? אלוהים, בציוויו זה, מכריח אותם קודם כל לחשוב על עצמם כעם עם נחלות ואדמה, ואפילו מאוחר יותר בפרשה, גם כבעלי עבדים ובו זמנית להבין שיחד עם הבעלות יש גם אחריות והם מתבקשים גם לפתח את היכולת להתאפק ולשחרר. וכן, גם ענווה.
"המדבר הוא הסמל החשוב ביותר לשחרור זה [=מהשעבוד לחומר והרכושנות]. המדבר אינו בית. אין בו ערים. אין בו רכוש. זהו מקומם של נוודים שיש להם מה שהם צריכים לו, ומה שהם צריכים לו אינו אלא צורכי החיים ההכרחיים, לא נכסים. […] חיים במדבר כהכנה לחיי חרות". (אריך פרום, בעלנות או מימוש עצמי. שושנה ציגל (תרגום). א. רובינשטיין, ירושלים, 1983, עמ' 59). עצם העובדה שהתורה ניתנה במדבר, מקום בו אין בעלות, מקדימה תרופה ל'מכה' שהתיישבות הקבע עלולה להביא עימה, בעלות ורכושנות. ושם ניתן הציווי על שחרור הבעלות, לכשתגיע, על רכוש ואנשים. באופן דומה, היחס בין העם לאלוהים, שאין בו בעלות אלא הדדיות, כמו שאמר הנביא הושע: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, … וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, טז-יח). אין יחסי בעלות בין אלוהים לאדם ולעם ישראל, אלא יחסים הדדיים בין שתי ישויות.
ואולי זה בכלל הפוך, שההתחלה היא שמיטה: "הַהַתְחָלָה תִּהְיֶה שְׁמִטָּה / נַרְפֶּה וְנֻפְקַר לַזְּרָמִים / לֹא בְּחֵרוּק שִׁנַּיִם לַתְּלָמִים / נִתֵּן לָהּ לְקַלְקֵל אֶת הַשּׁוּרוֹת / בַּהַתְחָלָה נִתֵּן לָהּ מְנוּחָה / אַחַר כָּךְ נַעֲבֹד בָּהּ שָׁנִים / כְּיָמִים אֲחָדִים / הָעֵשֶׂב יַעֲלֶה פֶּרֶא / הַחַיָּה תִּרְבֶּה / הַמַּיִם יִשְׁתַּגְּעוּ וּמַעְיָן / יִפְרֹץ בַּבַּיִת בַּסָּלוֹן, לְעֵינֵי כֹּל. / יִפְּלוּ כַּפְתּוֹרִים, יַעֲלוּ פְּרָחִים / לְלֹא מְבוּכָה / הִיא תֵּינִיק אוֹתָנוּ / מִדְּבַשׁ הֶחָלָב. / הַהַתְחָלָה תִּהְיֶה שְׁמִטָּה / כְּבִשְׁנַת שִׁכְחָה / מֵכִין אֶת עַצְמוֹ בָּעֹמֶק / חֲקַל תַּפּוּחִין" (שמיטה, סיון הר שפי, מתוך 'גלות הלויתן', הוצאת הקיבוץ המאוחד). הר סיני הוא השמיטה, שמאפשרת את ההיאחזות העתידית בקרקע ואת החיים הקשים והטובים. רק כשנהיה מדבר, כשנהיה שמיטה, נדע להיות ריבוניים עם כל מה שמשתמע מכך.
