צו שמונה – פרשת צו, תשפ"ג

אבא שלי התנדב למילואים במשך 40 שנה, עד גיל 61. המילואים היו חלק מאוד חשוב מחייו, הוא הקפיד להגיע לכל אימון, לא החסיר אף יום, תמיד יצא בשמחה למשימות.

בתקופת השירות הוא השתתף במלחמות, במבצעים מיוחדים, הקים יחידות עילית והמשיך לעשות את העבודה הסיזיפית הקשורה למקצוע הצבאי שלו. במרוצת השנים הוא איבד חברים טובים בזמן השירות  וחבריו לנשק היו חבריו הטובים והמשמעותיים ביותר עד יומו האחרון.

פרשת צו עוסקת בסוגי הקורבנות ובעיקר בהתמקצעות הכהנים. זמן ההכשרה שלהם נקרא מילואים. השירות שלהם כולל למידה של מה שיידרש מהם כשיגיעו לבית המקדש וישמשו בקודש, את כתיבת התורה ואת פרטי המקצוע שלהם עצמם.

(ויקרא ח): לג וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. לד כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. לה וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. לו וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

אהרון ובניו יושבים בפתח אוהל מועד, במשך שבוע לא חוזרים למשפחתם. איך הרגישו? מה עבר עליהם בימים האלה? על מה דיברו ביניהם? האם נוצר הווי, הווי מילואים?

בכל יום משבעת ימי המילואים משה מקהיל את העם ואל מול הקהל עורך את טקס משיחת הכהנים. הנצי"ב (העמק דבר לויקרא ח', ג) כותב על כך:

"ובתורת כוהנים תניא שהוא משום שינהגו הכל קדושה בכהונה. ונראה עוד, שהוא כמו שיבואר בסמוך שהיו כמה שינוים במעשה ממה שנשמע מלשון הפסוקים שאמר להם משה כבר, ובא הכל בקבלה שכך יעשה. משום הכי נצטוו להקהל, ולמדו כאן כל ישראל כח קבלה בתורה שבע"פ, שראו כי משה רבינו עצמו עושה באופן אחר מהדיבור שבכתב. וידעו כל העדה דרך התורה".

לעיתים נוצר פער בין מה שמתוכנן או מה שבתאוריה לבין המציאות והחיים. הנהגה טובה מגשרת על הפער הזה ומאחדת אותו ומוצאת את הדרך להתוות רעיון שכולם יכולים להכיל אותו: משה מקהיל את העם, מעביר לו כתורה שבעל פה את מה שצריך לעשות, כולם עדים לפולחן של הכהונה מתייצבים לתמוך בכהנים בזמן הזה, ועל ידי כך נעשים שותפים להם בתהליך. השקיפות תייצר בעתיד, כשהכהנים יהיו משרתי הציבור, שותפות ותחושה של אחדות ביניהם.

אני חושבת על המילואימניקים היום, שכמו אבא שלי הולכים בלב שלם ובהתמסרות גדולה. אנשים ונשים שמוכנים לעזוב את משפחתם ועבודתם ליום, לשבוע, לחודש, אחת לכמה זמן, לעיתים לסכן את חייהם, להתנדב ולהתייצב למען משהו גדול מהם, למען ערך של ערבות ולשמירה על הבטחון שלנו כאן.

רחל המשוררת כתבה בשנת 1926:

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

[…]

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

על האדמה הזאת, החיים שלנו כאן – האם יש מאמץ מאוחד עקשני וער? מהי השותפות ומי השותפים? האם נצליח להמשיך לגול את האבן מעל פי הבאר כדי לשתות מים חיים? נראה שהחוזה הישן משתנה. איזה שינוי – ימים יגידו.