הדבר הראשון שיעקב נתקל בו כשהוא מגיע לבני קדם, הוא באר:
"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כט א-ב).
הבאר היא המוקד, לעדרים, לאנשים. אני מדמיינת אותה כמו באגדה על באר הקסמים, שכשמגיעים אליה אפשר לראות על פני המים את כל העבר ואת כל העתיד, מה שהיינו ומה שנהיה. המדרש אף הוא רואה את הבאר כמקור השפע ושלושת העדרים כמי שמקבלים אותו ומוליכים אותו הלאה. הוא ממשיל את היחס בינם לדברים רבים: הבאר היא באר מרים ושלושת העדרים הם משה אהרון ומרים. הבאר – ציון ושלושת העדרים- שלושה רגלים. הבאר- סנהדרין, העדרים- תלמידי חכמים. (בראשית רבה פרשה ע). בדוגמאות רבות נוספות הבאר מסתמנת כטבורו של העם, מזינה ומשקה את כל רבדי החיים של היהדות – תרבות, קדושה, הלכה, חגים, מנהגים, משפט ומנהיגות.
כגודל עוצמות הבאר, כן כובד האבן שחוסמת אותן. הרועים מחכים לרכז כוחות כדי להסיר את האבן הגדולה "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (בראשית כט, ח) . אך, יעקב, בזכות ההתאהבות שלו ברחל, מתמלא בכח על-אנושי ומצליח להזיז את האבן לבדו:
"עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (שם, ט-יא).
בעצם גלילת האבן מהבאר יעקב מניע את העתיד של העם היהודי. מתוך ההתאהבות נולדים השבטים, יורדים מצרימה ומתהווה הסיפור של העם.
הבאר הפלאית, נקודת הראשית שלנו כעם, לא נמצאת בארץ ישראל. כמו שהתורה ניתנה בסיני, גם היא במרחב לימינאלי שבעצם היותו כזה מהווה מפגש בין רועים, בין נשים וגברים, בין עוברי אורח למקומיים ובין הטבע לתרבות.
הגמרא מפרשת הופעת באר בחלום, כסמל של חיבורים בין כל אלה – שלום "הָרוֹאֶה בְּאֵר בַּחֲלוֹם – רוֹאֶה שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים״ (בראשית כו, יט)… רָבָא אָמַר: חַיִּים מַמָּשׁ" (ברכות נו ב). הבאר היא השלום במובן של שלם, השלמה. הבאר היא החיים עצמם והיא נותנת חיים למי שמצליח לפתוח אותה. הבאר שולחת מבט אל איך ראוי לחיות, לפי אילו ערכים, שהינם ערכים הכוללים עבר, הווה ועתיד.
רחל המשוררת, קוראת בשירה לאלף זרועות לגול את האבן מעל פי הבאר: "כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל – / עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם; / לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל / הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם. // לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד, / הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן: / לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד, / עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן. // בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל! / מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל / אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?" (רחל, כאן על פני האדמה, תל אביב תרפז). רחל מבקשת באר לא בחלום ולא בפנטזיה, אלא באר אמיתית שמזינה חיים לכל השבטים ונותנת ערך לשיתוף ולחיים יחד.
אלף זרועות, עבודה קשה ושיתוף פעולה כמו גם כוחה הפלאי של האהבה יכולים לגול את האבן מפי הבאר, להגיע אל מקור המים, ולהזרים חיים כאן על פני האדמה.
