אני אוהבת חתונות. אני אוהבת חתונות שבהן קול הכלה נשמע. ובכלל – אני אוהבת לשמוע קול נשי, בדיבור, בשירה, בצעקה, בנאום, בדקלום, בלחישה, בשיחה.
בפרשתנו, רבקה מדברת. היא אומרת מה היא עושה תוך כדי העשייה (בראשית כד, יח-כ):
" וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו."
היא מדברת עם אליעזר, אדם זר עבורה, בביטחון ובהכרת ערך עצמה, משמיעה את קולה בלי לחשוש, נוכחת כל כולה במפגש עם עבד אברהם – בגופה, במעשיה ובדיבורה.
נדיר לשמוע קול נשי צלול בסיפורי התורה. הקול של רבקה הוא קול של נערה צעירה, ואולי לכן כה מפתיע כשהיא נשאלת לדעתה. גם לאחר שהוחלט עבורה שתנשא ליצחק, דעתה חשובה. והיא מביעה אותה באופן ברור (שם, נז-נח):
"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ."
רבקה, בקול חזק ומהדהד, מחליטה שתלך עכשיו ולא בעתיד.
בספרה Lean In, מפצירה שריל סנדברג בנשים בעולם ההייטק: שבו סביב השולחן! היו חלק מהשיחה, הביעו את דעתכן, אל תתנו למישהו אחר לדבר במקומכן. היו נוכחות במקומות בהם דנים ומקבלים החלטות. תגידו מה שעל ליבכן גם אם אתן לא בטוחות שזה מדויק ומנוסח באופן הכי מבריק. תתרגלו לשמוע את הקול שלכן בתוך שיחה או בכתה, או בדיון רב משתתפים ומשתתפות.
בשיר השירים (ב יד) נאמר:
"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"
המראה והקול מבטאים את האישיות הייחודית של האדם. היונה הנסתרת, הביישנית, נקראת לצאת ולהראות את כולה, את הרבדים השונים שבה. להשמיע את קולה המיוחד הייחודי. הקול שלה המצטרף לשאר הקולות ומרחיב ומעשיר את תפיסת המציאות של כולנו.
נחזור לחתונה ולאהבה – כמו שכותב ארי אלון (באתר מכון שיטים) על אהבת יצחק לרבקה: רבקה היא מושא האהבה של יצחק. זו הפעם הראשונה שמתואר במקרא גבר האוהב את אשתו. אולי האישיות המלאה שלה, הנוכחת, המדברת והבטוחה בעצמה, מאפשרת לאותה אהבה להיות קיימת ואף מוכרזת בסיפור התנ"כי. יש כאן מודל של שני בני זוג שנותנים ומקבלים אהבה זה לזו וזו מזה.
בטקס החתונה מוקם בית חדש לנגד עינינו, הקהל, המשפחה, החברות והחברים. החתן והכלה נוכחים כבני אדם וכסובייקטים בטקס כמו גם בחיים עצמם. ולכן אנחנו מברכים בטקס החתונה, בברכה השביעית: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה".
כשאנו שרים זאת לחתן ולכלה, אנחנו מברכים את שני הקולות, בתוך הזוגיות הנבנית, להשמיע להישמע, לנגן את הניגון המשותף.
