גם בימים כתיקונם, לא מעט חווים תחושת כבדות, שעוטפת את ימי אלול שלקראת הימים נוראים. השנה, שהימים לא כתיקונם, כבדות זו נוזלת מכל עבר. מי מוכן לחגים בכלל אחרי ה 7.10? טרם זכינו ל״אחרי החגים״ של תשפ״ד.
תחושת הכבדות נובעת, לעניות דעתי, מידיעה עמוקה שנצטרך, כל אחד ואחת מאתנו, לתת דין וחשבון על מעשינו, על עצמנו ממש, ולתקן את המעוות. גם אם רוב השנה אנחנו מצליחים להסיח את הדעת מאמת צרופה זו, הרי היא גולת הכותרת של הימים הנוראים.
כמו בימים הנוראים, רעיון התשובה מככב גם בפרשת ניצבים-וילך, באחד מהחלקים המרגשים ביותר, אלוהים מסביר לנו עד כמה הדרך חזרה אל הטוב נגישה ופשוטה:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא־נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבׇר־לָנוּ אֶל־עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יא-יד).
המצוות כולן קרובות אלינו מאוד, בפינו ובלבבנו לעשותן. אלא, שלפי הרמב״ן, הביטוי ״המצווה הזאת״ מתייחס למצווה הנזכרת בפסוק הקודם: ״כִּי תָשׁוּב אֶל ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ וּבְכׇל־נַפְשֶׁךָ״ (שם י).
איך הרמב״ן יכול להציע שהציווי לשוב לאלוהים בכל הלב והנפש, הוא ״לא בשמים״ – שהתשובה אינה קשה להשגה? האם יש משהו קשה יותר מאשר לשנות את עצמנו?
המפתח לתשובה הוא החטא, זה שדורש תיקון. הוא תמיד מונח מתחת לכרית ממש, קרוב אלינו מאוד. מתוך כך, התשובה, גם אם היא מאתגרת, קרובה אלינו מאוד.
״השפת אמת״, ר׳ אריה אלטר לייב מגור, כותב כי התשובה היא להתחבר לשורשים שלנו: ״עיקר התשובה אינו על עבירה דווקא אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו.״ לדבריו, הפעולה הבסיסית הנדרשת במעשה התשובה איננה השתדלות מאומצת להגביה את עצמנו מעל העבירות והחולשות האנושיות באופן נשגב ושמימי, שרחוק מאתנו, אלא כניסה עמוקה לעצמנו, ממש במקום בו אנו ניצבים: מי שאנחנו, איפה שאנחנו, עם כל הפצעים, החטאים, הכישלונות, והטעויות.
השפת אמת מפרש את המילה ״ניצבים״, כהתייצבות באותו מקום עצמו שבו נכשלנו, ותיקונו:
"בני ישראל נכשלו בחטא העגל. אף-על-פי-כן, לא נסתלק משה רבנו עליו השלום מן העולם עד שתיקנן והעמידן על עמדם. וזה שכתוב, ״אתם נצבים״ – אתם [דווקא]: במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. לכן [משה] הוציא את עצמו מן הכלל. …שכל זה העניין נעשה אחר החטא [העגל]. כי מקודם היו נקיים מכל מיני חטא וזה היתרון של בעל-תשובה שמתקן אורחות עקלקלות. ובאמת היה כל זה הכנה לדורותינו השפלים".
משה, שלא חטא בחטא העגל, לא יכול להיות במקום שעם ישראל, שחטאו ותיקנו מעשיהם, ניצבים. השפת אמת מתבסס על מסורת ארוכה שיש יתרון למי שעושה תשובה על-פני מי שלעולם לא נכשל – שיש בתהליך התיקון סגולה מיוחדת. הבנה זו דורשת שינוי בקונספציה: הטעויות אינן משהו שיש לסלק, אלא הזדמנות שאותן יש למנף. התשובה עוברת הסבה, מתשלום חשבון על דברי העבר, ללקיחת העבר כהזדמנות לעיצוב פני העתיד.
המשוררת רחל כתבה בשיר ״בַּגִנָה״:
בְּבֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל,
מַרְעִיף תַּנְחוּמִין.
שֶׁמָּא לָקוּם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הָאֶתְמוֹל,
בַּמָּחָר לְהַאֲמִין?
אם נצליח לראות את ״עפר האתמול״ כחומר גלם שיחד עם מים מתוקים נצליח להפוך ללבנים, אזי נוכל לא רק להאמין במחר, אלא לבנותו.
