במהלך הפרשה מתואר אילן היוחסין של בני ישראל. התורה מתחילה בראובן וצאצאיו, עוברת לשמעון, מגיעה ללוי ונעצרת שם. הפשטנים מסבירים שבסך-הכל רצתה התורה להגיע לתולדות משה ואהרון, שהם משבט לוי "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו', כו-כז).
ראובן, שמעון ולוי, שלושת הבנים הראשונים של לאה, נקראים על שם החוויה הלא-פשוטה שעברה לאה בתוך משולש היחסים עם יעקב ורחל:
וַיַּרְא ה' כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי (בראשית כ"ט, לא-לד).
אם נעמיק בשמותיהם, ראובן הוא ראיה, שמעון – שמיעה, לוי – לוייה, פעולה שמבטאת ידיעה, חיבור וקשר.
פעלים אלה בדיוק אנו מוצאים ביחס של הקב"ה לבני ישראל – ראיתי, שמעתי, ידעתי:
"… וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב', כג-כה);
ובמעמד הסנה: "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם…" (שמות ג', ז-ח);
גם בפתיחת פרשתינו – הזכירה כידיעה שבאה בעקבות ראיה ושמיעה: "וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב… וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם…" (שמות ו', ג-ו).
הראיה והשמיעה והאכפתיות ביחס לזולת הסובל מביאה לידיעה, לקשר. באופן זה מתאר הרב סולובייצ'יק את פעולותיו של משה: "משה, בהגינו על היהודי חסר הישע, שיקם את רגישותם של העבדים קהי הרגש. לפתע הכירו כי כל הכאב, הצער, ההשפלה והאכזריות, כל תאוות הבצע וחוסר הסובלנות של איש לרעהו רעות המה. הכרה זו הביאה בעקבותיה לא כאב חד בלבד, אלא אף הכרה בסבל. עם הסבל באה המחאה הרמה, הזעקה, השאלה הבלתי מבוטאת, התביעה נטולת האומר לצדק ולתגמול. בקיצור, דממת המוות של העדר הקיום פסה מן העולם, מעתה נשמע קול הקיום האנושי… קולם שב אליהם ברגע שבו גילו רגשית את תודעת הצורך ונעשו פגיעים לכאב – כבני אדם. מחאתו של משה היא שהובילה לתמורה זו". (הרב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה)
בשבת האחרונה קראתי בתורה בבית הכנסת. בקריאה נתתי מקום לרגשות העזים העולים למקרא סבל השיעבוד והגזרות מכאן ולאמונה ולתקוה מכאן. בסוף התפילה נגשו אלי לא מעט מהמתפללים שספרו לי שדמעות עלו בעיניהם בשמיעת קריאת התורה, ובן-רגע קריאת התורה הפכה לתפילה מקירות הלב.
אין לנו דרך אחרת, אלא העצמת אותה אכפתיות, אותה רגישות מוסרית לזולת ואיתה תבוא הרווחה.
כִּי תִּרְאֶה בְּצַד הַדֶּרֶךְ \ אָדָם \ וּפָנָיו אֲבוּדוֹת \ וְעֵינָיו שׁוֹאֲלוֹת \ מָה מְקוֹמוֹ
עֲצֹר. לֹא תּוּכַל לְהִתְעַלֵּם. \ הַסְבֵּר לוֹ פָּנִים \ וְכִוּוּנִים. תֵּן בְּיָדָיו \ סִימָנִים. שְׁאַל \ אִם אָבְדָה לוֹ דַּרְכּוֹ \ אִם כָּבֵד עָלָיו יוֹמוֹ \ אִם אָבַד לוֹ חֲלוֹמוֹ
הַכְנֵס עַצְמְךָ לְעוֹלָמוֹ \ עֲזֹר תַּעֲזֹר עִמּוֹ \ הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ \ אֶת עַצְמוֹ. (אפרת ארז לוינשטיין)
החיבורים והקשרים שנוצרים כעת בין אדם לזולתו, בין מגזר למגזר ובתוך החברה בכלל הם התשובה לעת צרה ומשבר והם שיביאו בתקווה את הפדות המקווה במהרה.
