בפרשת השבוע, משה מקבל ציווי מסקרן: "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כז ח). כשבני ישראל יעברו את הירדן, עליהם לקחת אבנים, לסוד אותן בסיד, ולכתוב עליהן את התורה, והכתוב מוסיף – ״באר היטב״. יש כאן חידה: הרי התורה כתובה כבר על אבנים אחרות – לוחות הברית. מהי התורה שצריכה להיכתב כאן מחדש?
תשובה אחת לשאלה ניתנת בפרשנות למילים "באר היטב" במסכת סוטה: "…וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְסָדוּהוּ בְסִיד, וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּאֵר הֵיטֵב, וְנָטְלוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָאוּ וְלָנוּ בִמְקוֹמָן" (משנה סוטה ז ה). המשנה מוסיפה שהתורה נכתבת בשבעים שפות, והביאור מתגלה כפעולת התרגום עצמה. התרגום לכל שפה ושפה מוסיף לטקסט את הרבדים הטמונים באותה שפה ואת התנאים שבתוכם היא התפתחה: רבדים של תרבות, היסטוריה, אורחות חיים, גיאוגרפיה, מבנה החברה, המעמדות וההנהגה ועוד ועוד. הציווי הזה כמו אומר: אחרי ההליכה הממושכת במדבר, ויחד עם הכניסה לארץ, התורה יכולה וצריכה להיכתב בכל השפות.
ההסבר הזה מוביל אותנו לשני פתרונות אפשריים לחידה. האחד הוא שיש כאן רמז לכל השפות שהעם היהודי ידבר בהן במהלך גלגוליו השונים. השני, כמו שמפרש ברטנורא, הוא שונה לגמרי: "בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. בִּכְתָב שֶׁל שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְכָל הָרוֹצֶה לְלָמְדָהּ יָבֹא וְיִלְמֹד. שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר לֹא הָיָה לָנוּ מֵהֵיכָן לִלְמֹד" (ברטנורא על משנה סוטה ז ה). לפי הפירוש הזה, התורה מיועדת להיקרא על ידי כל האומות, וכך להתקבל ולהיות נגישה לכל אדם ואדם. מכאן, שהתורה ניתנה לאנושות כולה ולא רק לבני ישראל. כמו שהתורה ניתנה במדבר סיני – מרחב ביניים שלא שייך לאף אחד ולכן יכול להיות שייך לרבים – התורה מתורגמת לשבעים שפות ויכולה להיות שייכת לדוברי שפות שונות.
התפיסה הזו באה לידי ביטוי גם באחת המסורות שקשורות בראש השנה. לפי האגדה, האדם הראשון נברא בא' תשרי: "תַּנֵי (שנה) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם […], בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן. בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחְשָׁבָה, שְׁנִיָּה נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית הֶעֱמִידוּ גֹּלֶם עַל רַגְלָיו, בַּשְּׁבִיעִית זָרַק בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ בְּגַן עֵדֶן, בַּתְּשִׁיעִית צִוָּהוּ, בָּעֲשִׂירִית עָבַר עַל צַווֹ, בָּאַחַת-עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בַּשְּׁתֵּים-עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוֹס (זכאי) מִלִּפְנֵי הקב"ה. אָמַר לוֹ הקב"ה: אָדָם, זֶה סִימַן לְבָנֶיךָ. כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתָּ לְפָנַי בַּדִּין בַּיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוֹס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לִהְיוֹת נִכְנָסִין לְפָנַי בַּיּוֹם הַזֶּה וְיוֹצְאִים בְּדִימוֹס. אֵימָתַי? ׳בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ׳ (ויקרא כג, כד)" (פסיקתא דרב כהנא, פסקה כ"ג רה, א).
האדם הראשון נברא, עובר על הציווי וניצל באותו היום, א' בתשרי, והאלוהים מבטיח שמסורת זו תימשך גם לדורות הבאים. המסורת הזאת מסמנת משהו לאנושות כולה, שממשיכה מהאדם הראשון. הסיפור שלנו הוא גם סיפור אוניברסלי, שכל אחת ואחד יכולים להרגיש שייכים אליו, לדבר את השפה שלו, ולהאמין בו: נטעה ואפילו נחטא, אך תמיד יש אפשרות לתקן, לבקש סליחה ולמחול, ולהתחיל מחדש, מתוך האנושיות שלנו. כמו שהתורה יכולה להיכתב בשבעים שפות, כך גם הרעיונות והמהויות שלה יכולות להגיע לכל אדם.
במשך דורות רבים העם היהודי חי בין שפות שונות, כשהעברית שימשה לתפילה ולדברים שבקדושה. את החיים עצמם חיו בצרפתית, ערבית, אמהרית, אנגלית, ספרדית, פרסית, רוסית ועוד. כבר יותר ממאה שנים שהעברית היא גם שפת החיים, ובה מברכים ומקללים, רבים ואוהבים ומתפללים. כמו שמבטאת זאת סיגלית בנאי:
"הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית / וַאֲנִי אֲחֻזָּה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי / וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר / אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר / כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי / שֶׁבָּהּ בָּנִיתִי לִי בַּיִת / בְּשִׁירִי / וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי / אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף / וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעֵי דָּם כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת / מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת / שֶׁל שְׂפָתִי / שְׂפַת אִמִּי / שְׂפַת עַמִּי / מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת / עִבְרִיתִי אַהֲבָתִי" (סיגלית בנאי, שכונת התקווה, קהיר, הוצאת "עיתון 77").
