רגע התשובה – יום הכיפורים תשפ״ד

אני מביט במעשי העבר שלי, מתחרט עליהם, ומתחייב לנהוג אחרת בעתיד. זוהי תמצית התשובה.

הרמב״ם, כדרכו, מתאר בבהירות את שני המרכיבים של התשובה, אחד אל העבר, השני לקראת העתיד:
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. (משנה תורה, הלכות תשובה ב ב)

לפי הרמב״ם, מתקיימים ברגע ההווה של התשובה חרטה, ניתוק מהעבר, וידוי, ואף התכוונות (״יגמור בלבו״) כלפי העתיד.

מתוך המבט אל העבר אני מפנה מבט נוסף כלפי העתיד. אולם ההווה ריק וחלול, ללא התרחשות של ממש. שני הזמנים -העבר והעתיד- מחזיקים אותנו כמו בני ערובה,אבל מה אני עושה בהווה? מה מתרחש ברגע ההווה של התשובה? מה מחולל את התשובה עצמה, ובכך מאפשר לי לנהוג אחרת בעתיד?

את הפתרון לקושי זה אני מוצא אצל ר׳ נחמן מרבסלב, באחת התורות שלו שאיננה מתייחסת לתשובה כליל.
וְזֶה בְּחִינַת ״פְּסָל לְךָ״ (שמות לד א), וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ״ל ״הַפְּסֹלֶת יִהְיוּ שֶׁלְּךָ וְכוּ'״ (בבלי נדרים לח). כִּי כְּמוֹ שֶׁבִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה, קֹדֶם שֶׁמְּחַדְּשִׁין אֵיזֶה פְּשָׁט, צָרִיךְ לוֹמַר מִקֹּדֶם הַקְדָּמוֹת, וְאַחַר־כָּךְ מַשְׁלִיכִין הַהַקְדָּמוֹת, וּבָאִים אֶל הַמְכֻוָּן, כִּי הָעִקָּר הוּא הַמְכֻוָּן, וְכָל הַדְּבָרִים וְהַהַקְדָּמוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם הֵם בְּחִינַת פְּסֹלֶת, שֶׁנִּנְסָרִין וְנִפְסָלִין סְבִיב הַמְכֻוָּן; כְּמוֹ כֵן בְּהִתְבּוֹנְנוּת הַתּוֹרָה צָרִיךְ לֵילֵךְ מִקֹּדֶם, וּלְסַבֵּב בְּכַמָּה סִבּוּבִים, עַד שֶׁבָּאִים אֶל הַמְכֻוָּן, וְהָעִקָּר הוּא הַמְכֻוָּן, וְכָל אֵלּוּ הַסִּבּוּבִים הֵם בְּחִינַת פְּסֹלֶת, וְהֵם בְּחִינַת עֲשִׁירוּת שֶׁעַל יָדוֹ בָּאִים אֶל הַהִתְבּוֹנְנוּת. (ליקוטי מוהר״ן ח״א ס)

״העיקר,״ לפי ר׳ נחמן, זה הפירוש אליו אנחנו מכוונים – או, במקרה של תשובה, המעשה הרצוי, אליו אנחנו שואפים. אבל הגעתנו אל מטרה זו דורשת תהליך, בו התחלות רבות, חלקן שבכלל לא מגיעות לידי שלמות; גרסאות שאותן אנחנו זורקים לפח; ניסיונות לא מדויקים, שמסיטים אותנו הצידה; נפילות וכישלונות – פסולת. ר׳ נחמן מחדש לנו ש 'כל אלו הסיבובים' – כל הניסיונות הכושלים, כל הנפילות, כל ההקדמות הלא-מדויקות – הינם מקור עושר אשר באמצעותם, ורק באמצעותם, אנחנו מסוגלים להגיע למחוז חפצנו.
משמעות הדבר, שכל רגע ורגע הוא חיוני.

לכן בהמשך של אותה התורה, ר׳ נחמן כותב:
וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו, כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר, הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא, וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה.

כל אחד מאתנו מכיר את המצב של תחילת יום בה חווים עומס גדול: המלאכה מרובה, ריבוי המשימות מציף אותנו, ומרוב מבט אל העתיד, אנחנו סובלים משיתוק וחוסר-יכולת לתפקד בהווה. במצב כזה, מנחה אותנו ר׳ נחמן, יש להיכנס להווה, ורק אליו, בכל מאודנו ובכל ישותנו. וראו פלא, אותו הרגע מתרחב, וכן הלאה עם היום כולו, שנוצר מרצף רגעים שהתרחבו והוגדלו.

יום כיפור הינו יום ללא הסחות דעת: לא אוכל או שתיה, ולא בילויים. אבל ברצוני להציע – גם לא חרטה על העבר ואפילו לא התכוונויות אל עתיד שמצפה לנו. ״היום״ כפי שמכנה אותו חז״ל, מזמין אותנו להיות ברגע ההווה של תשובה במשך 25 שעות.

גמר חתימה טובה!