בתהליך הקבוצתי, למפגש האחרון משמעות רבה. רגע של סיום הוא רגע לימינאלי ומבקש יחס נכון ותומך. בנקודת הסוף חשוב לאסוף את המהלך כולו, לקחת את חברי הקבוצה לרגעי ההתחלה ולהזכיר להם פרקים נבחרים מן התהליך שעברו, בכדי שיוכלו לארוז לעצמם את המסע ולתת לו משמעות עבורם. לפעמים מפגש כזה יכול להשפיע על חווית התהליך כולו, לטובה או לרעה, וזה יתבטא ברגע הסיום- ביצירת היכולת לספר את הסיפור כולו. גם בטיפול, לרוב, המטפל מסייע למטופל להביט אחורה על חייו ולספר אחרת את הסיפור הפרטי שלו, וכך יכולה להיווצר האפשרות לריפוי. אוליבר סאקס כתב בספרו, 'האיש שחשב שאשתו היא כובע': "כדי שנהיה אנו עצמנו, חייבת העצמיות שלנו להיות בידינו. עלינו להיות בעליו של סיפור החיים שלנו, ואם צריך להחזיר אותו לבעלותנו… אדם זקוק לעלילה כזו, עלילה פנימית רצופה, על מנת לשמר את זהותו, את עצמיותו".
היכולת לייצר סיפור היא עצמה, ריפוי, התבגרות, ולקיחת אחריות. היא מאפשרת לאדם להתרחק מעט מן ההזדהות והקיפאון באזורי המשבר, ולהתבונן על אירועים פרטיים במבט רחב ובהקשר מחודש. וכך, הפרשנות שלו את עצמו יכולה להשתנות בעקבות בניית נראטיב חדש. בעצם, אחזקת הסיפור היא מתנה עצומה לצועדים במסע, ומאפשרת את סיומו ואת הפרידה הבריאה מן השלב הקודם, ומתוך כך את הצעד הבא. פעמים רבות, כאשר אנו לא מסוגלים לסיים פרק ולספר את הסיפור שלו, נתקשה לעשות צעד אמיתי לעבר הפרק הבא שלנו.
אמרו לנו כבר חז"ל כי "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב, א), כאשר הם מכריעים כי אדם שהתבלבל בברכות התפילה והחליף בין ברכת הבוקר לברכת הערב ('יוצר אור'- שייכת לתפילת שחרית/ 'מעריב ערבים'- שייכת לתפילת ערבית), ההכרעה מתי יצא ידי חובת התפילה קשורה בברכה שאיתה סיים את התפילה. חיתומה של התפילה הוא שמשפיע על התפילה כולה.
פרשת מסעי היא הפרשה החותמת את ספר במדבר, ובעצם היא זו שמעבירה אותנו אל ספר דברים שמכנס את דברי משה הנפרד מן העם רגע לפני הכניסה לארץ. בפרשה הזו אנחנו פוסעים את הצעד האחרון בתהליך הקבוצתי של העם בהליכה במדבר. משה בוחר להזכיר להם את כל מ"ב המסעות שהלכו בהם במדבר: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" (במדבר לג, ב). הוא מפרט להם כל מסע ומסע לאורך שנות המדבר, מהיכן נסעו והיכן חנו. הוא מבין כי תקופה כל כך ארוכה חייבת להיאסף לתוך סיפור, בכדי שיהיה אפשר לקחת אותו כצידה לדרך לקראת השלב הבא- הכניסה לארץ כנען. הוא מבין כי בתוך המסע הארוך הזה היו הרבה רגעי משבר והתרחקות, וחשוב לקרוא להם בשמם, ולאסוף אותם לתוך מהלך אחד ארוג ומחובר.
כתבה חיה שנהב:
חוט
אִם אָדָם
הָיָה מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט
לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,
מֶה הָיָה מְסַמֵּן אַחֲרָיו,
אֵיזוֹ דֻּגְמָה,
מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
רִשּׁוּם רָגִישׁ וּמְדֻיָּק
וְתָמִיד נִרְגָּשׁ.
אוגוסט כאן בפתח, מסגרות כבר לוקחות פגרה לחדש נשימה. והנה, עוד שנה הסתיימה. איזו שנה זו הייתה. שנה שמבקשת איסוף וחיבוק, שנה שהחוטים שלה התפזרו, נקרעו, התפוררו. שנה שדורשת מאיתנו כוחות נפש רבים בכדי שנוכל לספר לעצמנו את הסיפור שלה, בדרך שתסייע לנו לעשות את הפסיעה הנוספת, להביט ולהאמין, ואפילו להתרגש מן האפשרות של השלב הבא.
