איך ניתן לעסוק בדברי תורה בעת הזו? זוהי עת לבכות, עת ספוד, עת מלחמה. דברי קהלת מהדהדים בנו ומטיחים בנו בחוזקה, כאשר ה״עת״ עבורנו נמדדת לא בחודשים או שבועות ואף לא בימים. אלא בשעות, בדקות, או אפילו שניות: כעת אני מרגיע את הילד, כעת אני מכניס את התחמושת לנשק, כעת אני מפסיק להאזין לחדשות, כעת אני מלווה את המת בדרכו האחרונה, כעת אני סועד את אבא, כעת אני גולל ורואה עוד חדשות מחרידות, כעת אני בוכה ומתפרק. אבל מה עם החתן והכלה, שכעת רוצים להינשא, וכדברי זלדה, ״שוזרים תקוה עדינה … בניין עדי-עד״? ומה עם המחשבות הבלתי-נשלטות שלנו, הצפות ועולות ומאיימות עלינו כעת ממש. ומה עם האופק, שכעת חסום בפנינו, כמה שאנחנו מנסים להרים את הראש ולצפות בו?
דווקא בעת שכזו: כדי לצפות באופק, וכדי להשכיל ולהבין כיצד ניתן לנתב בין הדרישות הבלתי-אפשריות של המציאות הכאוטית האורבת אותנו, אנחנו פונים למלים הראשונות של התורה:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר. (בראשית א א)
על הבריאה אנחנו יודעים שני דברים: שדרכה האל משליט סדר על התוהו ובוהו – ושהכלי שבאמצעותו האל עושה זאת, הוא השפה. ובשני הדברים האלה בדיוק אנחנו מבקשים עזרה, כי התוהו ובוהו גובר עלינו, ואין לנו שפה שתאפשר לנו להשליט סדר – לא על המחשבות והרגשות של עצמנו, ובטח לא על המציאות החיצונית לנו.
מול התוהו הזה, מסביר ח.נ. ביאליק, האדם ניצב במבוכה, כולו שאלה ללא תשובה.
מה יש שם? – "בלימה – בלום פה מלדבר". אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה"תהו" האפל, עם אותה ה"בלימה" פנים אל פנים בלי חציצה. "כי לא יראני האדם וחי" – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של "בלימה", קלפה סוגרת בתוכה טפה אפלה של "תיקו נצחי". … המלה מקבלת ישותה דווקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה. (גילוי וכיסוי בלשון)
יש סביבנו כעת המון חושך: חושך אנושי של אכזריות של האויב, כאב נוראי של אובדן, פחד ממשי, חרדה כלפי גורלנו. רבא במסכת ברכות מפציר בנו, כי ״אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו״ (בבלי ברכות ה ע״א). יבוא היום ובו נצטרך כחברה לפשפש במעשינו. אבל אנחנו לא בעת ההיא, אלא בעת מלחמה, עת לבלום אויב. ובינתיים עלינו להישיר מבט אל התוהו ולגייס את כל הכוחות שבידינו, על מנת למצא מלים דלות שדרכן נוכל לבלום את התוהו האפל, ואולי – כמו החתן והכלה, שהם כולם נושאים את עיניהם לאופק, לבנות בניין עדי-עד, לתת מעט אור.
שבת של שלום.
