הנה עברה חלפה שנה. שנה שאי אפשר לעכל אותה למילים, שלא הצלחנו לעצור לרגע, להתיישב ולסכם, שלא היה בה אוויר להתנחם, להתבונן, להבין. ואיך נכנס בשערי תשפ"ה כשלא נדע איך לצאת משנת תשפ"ד?
ואולי השנה לראשונה פשוט לנו להגיע ביראה אל חגי תשרי, ברצינות, בכובד ראש, ברטט אמיתי. הפסוקים הופכים רלוונטיים- "מי יחיה ומי ימות" (הפיוט 'ונתנה תוקף', מתוך התפילה). באבחת רגע אנחנו חוזרים ונזכרים בתחילת השנה שעברה.
ראש השנה מכונה כיום הזיכרון. זיכרון יכול להביא להתעוררות, ושכחה להירדמות. יונה הנביא בוחר לברוח אל הספינה ולהירדם. "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה': וַה’ הֵטִיל רוּח גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר: וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל–אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת–הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל–הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם: וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה א', ג-ו) . הספינה יכולה להיות מרחב ההגנה שלנו מן הים, ולעיתים הים סוער ואנחנו לא רוצים להתעורר. קריאת רב החובל המגיעה לאוזנינו, נועדה לטלטל אותנו מן התרדמה. רב החובל יכול להיות אדם או אירוע חיצוני, או לחלופין ההנהגה הפנימית שלנו. כך או כך, הבחירה בידינו אם להאזין לה. זהו רגע של הכרעה, של קפיצה לים. ועל כך אנו מבקשים בסליחות: "בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים/ שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים".
רבי נחמן בסיפורו מעשה בשבעת הקבצנים מחבר בין משבר, התעוררות וזיכרון. הוא מספר לנו על יורדי הים ואתגריהם. "פַּעַם אַחַת הָלְכוּ אֲנָשִׁים בִּסְפִינוֹת הַרְבֵּה עַל הַיָּם. וּבָא רוּחַ סְעָרָה וְשִׁבֵּר אֶת הַסְּפִינוֹת, וְהָאֲנָשִׁים נִצְּלוּ. וּבָאוּ אֶל מִגְדָּל אֶחָד”. הוא מתאר רגע של משבר כשבירת ספינה בעת סערה, ולוקח אותנו למהלך שלם שעוברים הניצולים דרך הזיכרון. "עָנוּ וְאָמְרוּ, שֶׁכָּל אֶחָד יְסַפֵּר מַעֲשֶׂה יְשָׁנָה מַה שֶּׁהוּא זוֹכֵר מִזִּכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן. הַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא זוֹכֵר מֵעֵת שֶׁהִתְחִיל אֶצְלוֹ הַזִּכָּרוֹן" (סיפורי מעשיות). האנשים במגדל, מתוך המשבר והאובדן, בעצם עושים תהליך של חשבון נפש, של היזכרות, ומקלפים את סיפוריהם עד לראשית. האחרון, מספר הסיפור, מגיע בזיכרונו להתחלת ההתחלות והוא מתאר "לאו כלום". רבי נחמן מציע לנו את האפשרות לזכור בכל רגע שההתחלה היא לאו כלום, ורגעי משבר יכולים להיות מקפצה לתהליך הזה. להסכמה לראות את התהום הפעורה, את הכלום בהתגלמותו.
פרשת "האזינו", לקראת מותו של משה, מביאה פסוקים לא קלים על רגעי הקושי הצפויים לעת משבר, ורבים מהם מקבלים משמעות מכאיבה לאחר השנה הזו. גם שם יש אזכור לזיכרון: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז). משה מבקש מהעם ברגעי האתגר להפעיל את זכרונו וללכת אחורה בזמן, ודרך הדורות הקודמים. להגיע בזיכרון אל ימות העולם, התחלת ההתחלות, הבריאה וקודם לה.
שמה של הפרשה שולח אותנו להאזין. כמו בברכה הקיומית של העם היהודי הנאמרת בכל בוקר, וזו שיגידו שפתי המת רגע לפני שישיב נשמתו: "שמע ישראל". ברכה שמבקשת מאיתנו שוב ושוב את פעולת ההקשבה.
הלוואי שנקשיב השנה, שנאזין באמת, מהלב.
שנשמע את רב החובל, בכל תצורה שהיא, הקורא לנו להתעורר. שנזכור שמתחת לכל סערה מסתתר "לאו כלום". שאם לא נפחד ממנו, נוכל להיברא מחדש. חז"ל אומרים שתשובה קדמה לעולם (מדרש תהילים, מזמור צ), ואם כך, היא יכולה לברוא עולם.
שנה טובה!
