בפרשה שלנו אנחנו לקראת יציאת מצרים ובחדשות הבנות חוזרות אלינו מהגיהנום של עזה. אנחנו צופים בתמונות ולא מאמינים, בימים ההם, בזמן הזה, יציאה מעבדות לחירות.
יציאת מצרים הוא האירוע המכונן בהיסטוריה היהודית, לא מעט מצוות הן זכר ליציאת מצרים, פסח, סוכות, קידוש, תפילין, פדיון בכור ועוד ועוד. המעבר להיות אנשים עצמאיים עושה אותנו חדשים, עד כדי כך שבלוח השנה העברי חודש ניסן הספירה מתאפסת. החודש שבו יצאנו ממצרים לאחר האירוע המכונן הופך להיות החודש הראשון ואילו חודש תשרי נספר כחודש השביעי. הבנות שיוצאות מהשבי כמו נולדו פעמיים: הנה הן מתחילות ספירה חדשה של הימים והזמנים, צועדות צעדים ראשונים בעולם שהשתנה לגמרי בשנה האחרונה. מה נספר להן, שהיו במוקד הסערה אך לא עברו איתנו אותה, דרך איזה משקפיים נבחר לספר את כל מה שאירע?
יציאת מצרים הגיעה לאחר משא ומתן. משה 'לוחץ' את פרעה בעשרת המכות עד שהמצרים ברגע שנשמע אימפולסיבי דורשים שישחררו אותם:
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ–שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים (שמות, י, ז)
מרגע שפרעה שולח אותם נכנסת בהילות של זמן. קורבן הפסח, שנאכל לפני היציאה, צריך להיאכל בחיפזון
וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ–מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַ ה' (שמות יב, א).
ההתארגנות ליציאה חפוזה כל כך, שהם לא מספיקים לאפות את הלחם.
וַיֹּאפ֨וּ אֶת-הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּי-גֹֽרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם-צֵדָ֖ה לֹֽא-עָשׂ֥וּ לָהֶֽם: (שם לט)
התהליך של היציאה ממצרים היה לא מיידי: היו עשרת המכות, פניות פומביות חוזרות ונשנות לפרעה שיוציא אותנו ולמרות זאת ערב היציאה עצמו מגיע כאילו בהפתעה ודורש נכונות והתפקדות מיידית. הגאולה מגיעה בחיפזון.
אנחנו מכירים את זה מרגעים גדולים בחיים שלנו: ציפינו, הכנו והתכוננו וכשמגיע הרגע יש תחושה שהוא כל כך קורה, כל כך בילתי יאמן, שאנחנו מרגישים לא מוכנים, לא יודעים איך לנהוג. ישנם רגעים שהם כמו גדולים מלהרגיש אותם ברגע נתון.
תחושת הפתאומיות קשורה לשמחה והתרגשות. תיאור יפה יש בדברי הימים כאשר חזקיהו המלך מטהר את המשכן "וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכׇל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר" (דברי הימים ב כט, לו).
המהר"ל מסביר כי החפזון ביציאת מצרים קשור להיותה נס. גאולה שבאה בחיפזון מעידה כל כך שבניגוד לדרך טבע, העולם הניסי איננו כפוף לתהליכים, יש בו דילוגים וקפיצות. (מהר"ל, תפארת ישראל, נ"ב).
האם קפיצות כאלו הן אידאליות? התמונה העתידית לגאולה דווקא איטית: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה'" (ישעיה נב) אנחנו, שדווקא כן חיים בעולם הטבע, נדרשים לעיתים לזמן עיכול. כמו בשיר היפה 'שוב':
חזרת פתאום/ הנה אתה בבית/ תן לי רק דקה לנשום/ באת לי כל כך, כל כך פתאום/ היה לי קשה / אני לא מתלוננת/ כי אני יודעת ש/ גם לך היה ודאי לא קל
אם, אם רק / ורק אם תרצה / נמשיך פה גם מחר/ לא נתנצל / תראה, כעת זה לא חשוב / תן לי דקה להתרגל אליך שוב (שוב, אריק סיני וחווה אלברשטיין)
למעשה, כל תהליך בנוי מכמה נקודות מפנה: רגעים שבהם הצטרפנו לגאולה של עצמנו. שהסכמנו להיות ברגע עצמו, להתמסר אליו. בלי חשבונות עבר, בלי הפחד מהעתיד. להיות.
