כמוסיקאית, כשאני מאבדת ענין בתוכן של פרשת השבוע, אני עוברת להתעמק בטעמי המקרא, המוסיקה של הקריאה.
פרשת צו ממשיכה את פרשת ויקרא בפירוט הקורבנות, סוגיהם, ופעולת אהרון ובניו הכוהנים. לקראת סוף הפרשה מופיע טעם נדיר – שלשלת. הוא מופיע ארבע פעמים בלבד בתורה כולה. הוא מנוגן על ידי כמה סלסולים, ולכן כולל השתהות ארוכה על אותה מילה.
בשלוש הפעמים הראשונות הוא מופיע ברגע דרמטי בספר בראשית:
1. לוט גר בסדום, ומקבל הודעה מהמלאכים שאלוהים עומד להחריב את האזור. לוט מתקשה לצאת, הוא התבסס במקום, חלק ממשפחתו מסרבת לצאת אתו, אך המלכים מאיצים בו. במילה "וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ" יש שלשלת. (בראשית יט טז)
2. אליעזר יוצא בשליחותו של אברהם, לארץ מולדתו, למצוא אישה לבנו. הצלחת השליחות תאפשר את המשכיות זרעו של אברהם. אליעזר מגיע למקום ומתפלל לעזרתו של אלוהים: "וַיֹּאמַ֓ר ׀ ה' אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַֽעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃" בפתיחת התפילה: 'ויאמר', יש שלשלת.
3. יוסף במצרים, מופקד על בית פוטיפר. אשת פרעה מנסה לפתות אותו והוא מסרב. "וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹֽא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי" ברגע של הסירוב, 'וימאן' מופיעה שלשלת. (בראשית לט ח')
הרב זקס, בספרו 'שיג ושיח' מוצא מכנה משותף עמוק בין המקרים: שלושה קונפליקטים פנימיים הנוגעים לזהות.
• לוט נפרד מאברהם וניסה לבנות זהות מחודשת בסדום, אבל הוא נאלץ לנפרד מהחלום ולשוב לכיוון ההר.
• אליעזר יודע שאם לא יהיה המשך לאברהם מזרעו, הוא יזכה למלא את החלל. בטרם לידתו של יצחק, אברהם אמר זאת בפירוש: "וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃ (בראשית טו ג). אליעזר קרוע בין הרצון למלא את שליחות אברהם להכרה שהוא מוותר על הירושה הנכספת.
• יוסף במצרים נאבק בתוכו על זהותו: מצרי, במציאות חדשה שנכפתה עליו, או שעדיין שייך למשפחה יעקב, לעם היהודי.
בפרשתנו מופיעה השלשלת בפסוק שנראה לכאורה חלק רגיל מעבודת הקרבנות. "וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית" (ויקרא ח' כ"ג).
אך בעצם חבויה כאן דרמה שגם היא רגע של מתח זהותי. משה סיים לבנות את משכן ה', והגיע הרגע להעביר לאהרון את תפקיד הכהונה. אהרון, שעד כה היה עזר למשה אחיו, מקבל תפקיד גדול ומרכזי לעצמו ולבניו. שושלתו תהיה האחראית על הקשר עם הקב"ה. בפעולה זו, שמתרחשת בסיום הקמת המשכן, משה נאלץ להשלים עם 'הויתור' על עבודת הכהונה, ולהשאירו לאהרון אחיו.
מגילת אסתר שקראנו בפורים, גם היא מקושטת בטעמי מקרא. השלשלת אינה מופיעה שם, אולי מפני שיש יותר מידי רגעים דרמתיים וקונפליקטים זהותיים. אילו יכולתי לבחור מילה אחת במגילה לשתול את הטעם הזה,
המלה היתה 'וַתִּתְחַלְחַ֥ל':" ותבואינה (וַ֠תָּבוֹאנָה) נַֽעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָֽרִיסֶ֨יהָ֙ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵֽעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל׃" (אסתר ד' ד').
אסתר החלה את דרכה במגילה בפאסיביות גמורה. ממלאת אחר הוראות דודה מרדכי, והגי הסריס שומר הנשים. המן גוזר את גזרותיו, מרדכי לובש שק ואפר, והחלחלה שעוברת באסתר מסמלת את השינוי. אמנם נדרשים עוד שכנועים, אבל היא עוברת להיות אקטיבית, ובוחרת בזהות היהודית שלה כמכריעה בהחלטותיה ומכתיבה את פעולותיה. רק הבחירה החוזרת ונשנית שלה לא לעמוד מנגד, לסכן את עצמה בעבור הכלל, מביאה לבסוף את ההצלה המיוחלת.
