תחינה על הנשמה – דברים לפרשת כי תצא, תשפ"ד

נשים בשבי. איך אפשר לנהל את הסיטואציה ה א-סימטרית הזאת?

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. ורָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא י-יא).

הפסוק בפרשה מתאר מצב שיש מלחמה על האויבים ושבויה יפת תואר נלקחת כאישה. רש"י ממהר לסייג את האישור לקחת את השבויה כאישה ׳ולקחת לך לאשה׳ – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". הוא מדגיש כי ההיתר לקחת אותה כאישה הוא בדיעבד, מעין ויתור, רק למי שבהיעדר אישור כזה היה ׳לוקח׳ אותה בדרך אחרת, רעה יותר. הביטוי 'על אויבך' ולא מול אויבךיכול להצביע על עליונות מוסרית הנדרשת מאיתנו. אנחנו יוצאים למלחמה אבל צריכים להתעלות מבחינה מוסרית מעל האויבים שלנו, לא לנהוג כמותם. מתוך כך, התורה מייצרת מנגנון:

  וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. (דברים כא יב-יד).

מנגנון האיפוק אותו התורה מכתיבה כולל הכנסת האישה אל תוך הבית, גילוח ראשה וציפורניה והחלפת שמלתה. בכך למעשה התורה מסירה את יופייה כגורם פיתוי ראשוני ובעיקר יוצרת השהייה – יש לחכות חודש. ההנחה היא שהתעוררות הראשונית של היצר, הפגישה עם אישה יפה הנתונה למרותך, תרד משמעותית. ואם אכן ירדה יש לשחרר אותה.

האישור לקחת את השבויה כאישה תמוה ותקף רק בזמן מלחמה. הרי מלחמה אינה דומה לשום מצב אחר. חיילים בשדה הקרב נמצאים בתנאים קשים, מוכי עייפות, לחץ, מראות קשים, הם תחת סכנה מתמדת, ונדרשים לערנות כדי לבצע את המשימה. במצב כזה המוח דוחק את השכבה המעודנת בנפש שלו ועובר למצב הישרדותי. מצב זה הכרחי לתפקודו כחייל ומתוך כך משמש כוח חשוב בהגנה, אך יש בו סכנה של הסרת כל רסן ולהשתלחות היצרים. החברה אינה יכול להוקיע התעוררות יצרית שמעוררת המלחמה שאליה היא שלחה את הלוחם. יחד עם זאת, מוטלת על החברה השולחת את החיילים לקרב אחריות לייצר מנגנון שיגן עליהם מהשחתת הנפש שלהם בעצמם – והפגיעה בחפות מפשע הנלווית. זוהי מלחמה פנימית אמיתית, מורכבת מאוד. נדרשת טקטיקה "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה" (משלי כד ו). התורה  היא מייצרת מרחב צינון, מנגנון השהייה.

החסידות ממשילה את אשת יפת התואר לנשמה האובדת. אנחנו יוצאים למלחמה והנשמה היפה שלנו ׳רוצה הביתה׳. היא בוכה את הוריה, את התמימות הראשונית שלא תחזור.

חודשיים אחרי תחילת המלחמה הגיעה אלי חברה. ישבנו ודיברנו על חברה אחרת. באמצע השיחה הבן הקטן שלי קטע אותנו ושאל אותנו: היא נרצחה? ענינו שלא. היא נחטפה? ברוך ה', לא. אם ככה, הוא שאל, אז מה יש לדבר עליה?

התמונות הקשות אליהן אנחנו נחשפים מכהות את העדינות של החיים הפשוטים. כמות האלימות שהנפש שלנו שוחה בה בשנה האחרונה אדירה, מזעזעת את הנפש, חודרת למי תהום ומרעילה את הבארות של כולנו. אמנם יש לנו חובה מוסרית להתעדכן ולדעת. אך הסתכלות חוזרת ונשנית במראות אלה מחלישה אותנו מאוד. היא מייצרת תחושה מדומה של שליטה, אך למעשה מגבירה את החרדה. אנחנו בתקופה שסופה לא ידוע וצריך כוח. החדשות מתכתבות עם חלקים נמוכים בנפש שלנו: פחד, מציצנות, משיכה למראות גרפיות, ויש בזה משהו ממכר. גם זה יצר. מה נעשה מול כל הסרטונים, התמונות שאתרי החדשות כבר מזמן הפסיקו לצנזר? לא להילחם במשיכה הזאת אלא לייצר מנגנון ברוח פרשת ״כי תצא״ – כי התורה מבינה עד כמה נחוצה שמירת הנפש העדינה בעת מלחמה. ניתן להשהות, ומתוך כל המידע המוצע, לבחור.