פסח שני, שחל השבוע – ט"ו באייר – הוא יום הדגל של המאמינים בהזדמנות שנייה ובתיקון. או לפחות כך מן הראוי שיהיה. בספר במדבר (פרשת 'בהעלתך'), בהקשר לחגיגת הפסח בשנה הראשונה לנדודים במדבר, מסופר שנשמעה מחאה ממי שנבצר מהם לקחת חלק. "למה ניגרע?" הם מחו, ודרשו את מקומם ושייכותם בתוך הציבור. ואכן אלוהים ומשה הגדירו הזדמנות נוספת, לאחר חודש בדיוק: "אִישׁ אִישׁ כִּי־יִהְיֶה־טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'׃ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ […] כְּכׇל־חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר ט', י'–י"ב).
גם אם פסח שני אינו מועד מוכר, הוא מבטא רעיון יהודי מושרש ועמוק: שקיימת הזדמנות שנייה. היבטים רבים בתרבות היהודית ניתן לראות כמחאה נגד הדטרמיניזם, וכהצהרת אמונה באפשרות לנסות שוב, לתקן, לעשות תשובה.
הסיפור המכונן של שבירת לוחות הברית ומתן הלוחות השניים שולח מסר שאיננו כבולים, אף לא ל"מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב, ט"ז), ובעת הצורך ניתן לשבר אותו – ולהתחיל מחדש.
רעיון התיקון אף מעוגן בלוח השנה שלנו, שהועמד כולו מחדש כך שראש השנה נחוג לא בניסן עם יציאת מצרים, אלא במעבר מחודש אלול לחודש תשרי; עם חודש הרחמים והסליחות ועשרת ימי תשובה. הלכות תשובה ורוח הימים הללו ספוגות באמונה באדם וביכולתו לשנות את מסלול חייו, להצליח בעתיד היכן שנכשל בעבר.
אך זו כמובן אמונה שתביעה בצידה: רעיונות התשובה, התיקון וההזדמנות השנייה כרוכים באחריות האישית, האנושית. ולשם כך, האדם צריך לכפור בדטרמיניזם; להתקומם נגד הסדר הקוסמי, ולהתעקש על עצמאותו מול גורמי סמכות – ואפילו, כך מתברר, מול הסמכות האלוהית.
עצם הבחירה בלוח שנה ירחי, הדורש מעורבות אנושית בקידוש החודש גם כשכבר ידעו לחשב זאת, הוא מחאה כנגד הנגזר, הטבע האדיש לאדם הפרטי. דוגמה נפלאה נוספת, הקשורה בדיונים בקביעת המועדים במסכת ראש השנה, טמונה בפסוקים מפרשתנו, כפי שמשתמש בהם ר' עקיבא.
פרק כ"ג בספר ויקרא עוסק במועדי ישראל, וכולל שלושה פסוקים די דומים: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (כ"ג, ב); "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (כ"ג, ד); "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (כ"ג, ל"ז).
במשנה ראש השנה (ב, ט), ר' עקיבא דורש כך, במגמה לבסס את האחריות האנושית לקבוע מועדים, ואת סמכותם לעשות זאת אפילו אם הם טועים בקביעת מולד הירח ותחילת החודש: "'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם' – בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן – אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ". כלומר, הוא מצטט את פסוק ד', בהשמטת המילה האחרונה והמכרעת "בְּמוֹעֲדָם".
זאת ועוד, בגמרא (ראש השנה כ"ה ע"א) מסופר שר' עקיבא מוסיף ודורש: "הֲרֵי הוּא [=הקב"ה] אוֹמֵר 'אתם' 'אתם' 'אתם' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. 'אתם' [קרי: אַתֶּם] – אֲפִילּוּ שׁוֹגְגִין, 'אתם' – אֲפִילּוּ מְזִידִין, 'אתם' – אֲפִילּוּ מוּטְעִין."
נוסף על הציטוט הסלקטיבי, ר' עקיבא משתמש גם בקריאה יצירתית של אותיות התורה (אַתֶּם במקום אֹתָם), כדי להעביר את האחריות אל האדם.
אבל מבט נוסף על שלושת הפסוקים מעלה שר' עקיבא לא היה חייב לדרוש דווקא את פסוק ד'; פסוק ב' קרוב הרבה יותר בלשונו הפשוטה למה שביקש ר' עקיבא לטעון, וכך גם פסוק ל"ז.
אפשר כמעט לחוש שר' עקיבא בחר ביודעין בפסוק הרחוק יותר, כדי לדרוש אותו ובכך להמחיש את מה שביקש לומר: הסמכות היא שלנו. כך בקביעת המועדים, כך בפרשנות הפסוקים.
זו האוטונומיה האנושית שמייצרים חז"ל, שמטילה אחריות אישית, שמאפשרת ודורשת תיקון ותשובה, ושבזכותה אנחנו ממשיכים לזכור ולהזכיר שגם העבר לא קובע בהכרח את עתידנו – ושיש מקום להזדמנות שנייה.
