פרשת כי תבוא מתייחסת לכניסה לארץ: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר נתן לך ה' אלוהיך נחלה וירשתה וישבת בה" (דברים כו, א'), ופותחת במצוות התלויות ביבול הארץ, ביכורים ומעשרות. יש להבין מה מייצרת חווית הביכורים בעיני חברה חקלאית מהגרת, המזוהה עם גידולי האדמה ותנובתה? דווקא ברגע של כניסה לארץ מיוחלת, לאחר מסע נדודים ארוך, בין דורי ומיתולוגי, כאשר מתחדד הצורך באחיזה באדמה, בהיקשרות לקרקע.
לפני כשנתיים עברנו לדירה חדשה. הכניסה אליה היתה בדיוק שלושה שבועות לפני ראש השנה של שנת שמיטה – זמן גבולי שממנו אסור לעבד את האדמה. נאלצנו לחוות חוויה מעניינת מאד, אמנם לא של ביכורים, אך של כניסה לשנת שמיטה ושל שהייה שנה שלמה בלי יכולת לעבוד את האדמה אשר אליה נכנסנו. ישבנו להתבונן במרחב הנתון לנו בלי להשתמש בו, להכיר אותו כפי שהוא, ללא התערבות.
יש יראת כבוד שנלמדת דרך המתנה, השהייה של תגובות רגילות הקשורות לבעלות ושליטה. הן בשנת שמיטה והן בחווית הביכורים, ישנה הבנה שנלמדת דרך הידיים והרגלים. הבנה שהאדמה לא שייכת לנו, שיש מקצב רחב יותר מאשר השיקולים הנקודתיים שלנו, כניסה לבית חדש, כניסה לארץ חדשה. ודווקא בעת הכניסה לארץ, שם ההזדמנות לאמן את השריר הזה של הבעלות, ישר מהראשית. היבול הראשון שהאדמה מניבה, מוצא מהקשרו הפרטי ונלקח לבית המקדש. בנוסף, האדם מצווה בעת הבאת הביכורים להיזכר בכל אורך מסעו, למן אבותיו הקדמונים "ארמי אובד אבי וירד מצרימה…"(דברים כו, ה') דרך עבודות הפרך במצרים והיציאה משם, ועד ההגעה לארץ "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו, ט'). ההיזכרות מעמיקה את האפשרות להכיר בטוב, ומתוך כך מגיע הפסוק הבא: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך…"(דברים כו, יא'). בעצם כך מתלמד האדם בצניעות וחוסר בעלות, יכולת הכרה בטוב ושמחה בחלקו.
המצווה הבאה היא מעשר עני, וזה מתבקש. מתוך היכולת לשחרר אחיזה מהצרכים הפרטיים שלנו, מהבעלות האוטומטית, ממילא מתאפשרת היכולת לראות את האחר ולתת לו כאשר הוא חסר.
חודש אלול כבר כאן, ורבי נחמן אומר לנו על התשובה שכל הסוד של כוונת אלול טמון בראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי". הוא בוחר לפרש את מהלך המפגש כשתי התנועות הטמונות במשפט הזה, תנועת הכניסה ותנועת היציאה:
"וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעיל ונפיק' (זהר ויקהל ריג)… וזה (שיר השירים ו): "אני לדודי ודודי לי". 'אני לדודי' – זה בחינת עיל. 'ודודי לי' זה בחינת ונפיק. וזה סוד כונת אלול. (ליקוטי מוהר"ן ו')
חשוב להבין למה דווקא למידת הכניסה והיציאה היא מהותה של התשובה בעיניו. התשובה נמצאת בכל מרחבי התנועה, והיא הלמידה להחזיק את סוד המפגש הן בכניסה והן ביציאה, הן בקרבה והן בריחוק. היא היכולת להחזיק רצף של מפגש אמיתי, בלי להתיימר להיות תמיד "למעלה". ישנה צניעות הנלמדת דווקא מהיכולת להכיל את כל הרצף התנועתי, והיא שומרת עלינו מהזדהות עם יוהרת הכניסה, האחיזה, ההתקבעות. זוהי תשובה מפוכחת ובוגרת, המסוגלת לשהות בעומק המפגש.
הפרשה מנסה למתן לנו את חווית הכניסה לארץ, לאזן את המפגש שלנו עם האדמה, עם האחיזה והבעלות. זאת בכדי שכמו הבנתו של רבי נחמן, נלמד להיכנס ולצאת בשלום, ומתוך כך נקבל על עצמנו צניעות ויכולת להכיל יחסים מורכבים עם מה ומי שסביבנו.
