"עדיין לא מצאתי בי שמיים / ולא כוכב שיסמן לי / איפה הצפון שלי בינתיים / מזמן שלא נפתח חלון / אצלי בלב יש חור שחור / רק שידליקו אור אני אצא". (אביב בכר, גרם שמחה).
השנה אנו מגיעים לפרשת בראשית מתוך חשיכה גדולה, כאשר ברחבי הארץ, מדרום ומצפון, מרחפת על פני התהום השאלה- האם נוכל להתחיל מבראשית? איך ניתן להדליק פה אור? איך נצליח לשקם ולרפא ארץ פצועה?
חכמים חולקים מה נברא קודם, האור או העולם. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר (בראשית א, ג) רַ' יְהוּדָה אָמַר: הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת ארמון וְהָיָה הַמָּקוֹם אָפֵל. מֶה עָשָׂה? הִדְלִיק נֵרוֹת וּפָנָסִים, לֵידַע איך הוּא קוֹבֵעַ את אבני היסוד; כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: הָעוֹלָם נִבְרָא תְּחִלָּה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פַּלְטִין וְעִטְּרָהּ בְּנֵרוֹת וּפָנָסִים" (בראשית רבה, פרשה ג, דרשה א). השאלה האם האור קדם לעולם או להפך מבטאת שתי הנחות יסוד. האור הוא הבריאה הראשונית, ההשראה, המנוע, ורק ממנו אפשר להתחיל לייצר עולם, או שהתשתית הפיזית, המציאות שהיא הכלי נבראה ראשונה, וממנה יתבקש האור. הכרעה בשאלה זו תשפיע על הבנתנו את המושג תיקון, התפתחות, או הארה. איך להחזיר אור אל עולם חשוך. האם יש לשקם את מרחב המציאות, ולבנות מחדש את הכלי עצמו, ומתוך כך יידלק האור או שמא עלינו לחזור לראשית שקדמה למעשה, ולתקן את נקודת היציאה לדרך, החשיבה, ההשראה.
י. קרישנמורטי מתאר את המחסור הרוחני העמוק: "מעולם לא התנסינו בנשגב באופן ישיר. אנחנו מתנסים בחוויה באמצעות שיר, ציור או באמצעות אישיות של קדוש. כדי לשיר על השיר להימצא בליבנו, אבל מכיוון שאיבדנו את השיר אנו רודפים אחרי הזמר" (לגעת במהות). הוא קושר את מרחב התיקון בחזרה לחיבור הראשוני שלנו אל הנשגב, באור שקדם לעולם. משם נובעת הריקנות שלנו, וממנה הקלקול ביחסים והתחלואות האנושיות.
גם בעולם הטיפול ישנן גישות החוזרות לראשית מתוך ההבנה שיש לשקם את הגרעין העצמי הראשוני, ולעומתן אלה שמתמקדות בעבודה על שינוי ההרגלים והחלפת הדפוסים, מתוך אמונה שה"כאן ועכשיו" הוא עבודת העומק. האם כרגע במציאות הפגועה החברתית שלנו, יש לעצור הכל, לאפס את המערכת ולחדש את הרוח החסרה והברית שנפגמה, או שמא לייצר כלים טובים יותר ביחסים, בתשתיות, לתקן את תנאי החיים כאן ועכשיו, ומתוכם לחדש את הברית לכזו שיש בה שייכות ובריאות.
בחג הסוכות ביקשנו "הגלה נא ופרוש חביב עלי את סוכת שלומך" (מתוך הפיוט "ידיד נפש" לרבי אלעזר אזכרי). הארעיות והישיבה בחוץ מחדדות את הצורך הכל כך עצום בימים אלה לשלום. האם אנו מבקשים כי האל יופיע ויתגלה מתוך אמונה בשלום כמקור, כהתגלות, כחסד עליון, ומתוך כך עלינו מוטלת הכנת הכלי וליטושו, או שמא אנו מאמינים שהשלום הוא אופציה קיימת בתוך המציאות העכשווית, הוא כל הזמן שם, והמלאכה שלנו היא החשיפה שלו, מתחת האבק המכסה.
כך או כך, אם כחיבור למקור, ואם כהתגלות במציאות, נבקש את האור שירפא את החשיכה. שלאחר שנה ארוכה מנשוא, נוכל להתחיל מחדש ויתגלה האור, ונוכל לומר "כי טוב".
