או-טו-טו חג שמחת תורה. איך נעבור את היום הזה? אבל לפניו – חג הסוכות. אולי הוא יאפשר לנו הפוגה-חגיגה?
עיקר החג הוא ביציאה מהבית הקבוע לסוכה – מבנה ארעי. מבנה ארעי זה, הוא הקבוע לנו למשך שבוע:
"כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי" (משנה סוכות ב ט).
לפי המשנה, היציאה מהבית לטובת ישיבה בסוכה משמשת לנו כאזכור על הישיבה בסוכות והתלות שלנו באלוהים במדבר סיני:
"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג מג).
הכניסה לסוכה, אפוא, חשובה בכדי להזכיר לנו את הארעיות של כל המבנים שלנו. השנה אזכור זה מרגיש מיותר, אם לא אכזרי. איך ״נחגוג״ את היציאה מבית קבע למבנה ארעי, כאשר יותר מ- 70,000 מתושבי הצפון מפונים מבתיהם; כשתושבי העוטף אולי חזרו לבתיהם, אבל לא בהכרח מרצון, ועדיין חיים תחת איום ממשי, כאשר החדר היחיד שהוא מעין-בית-קבע זה הממ״ד?
תושבי הצפון והעוטף נמצאים בחזית – לא רק אל מול החיזבאללה והחמאס – אלא גם אל מול השאלה היסודית שמרחפת על פני הקיום היהודי במדינת ישראל: ״למה החלטת לגור במקום מסוכן? ״, כפי ששואלים בפרק של ״סליחה על השאלה״, המוקדש למפונים. תשובתה של אחת מהמרואיינות היא תשובתנו של כולנו: ״למה אני גרה שם? כי זה הבית שלי!״
תשובה זו – בהירה, אינטואיטיבית, ופשוטה – מזכירה לנו כי כישראלים אנחנו בעצם משחקים פרק בסיפור יהודי רחב וארוך-טווח. החג דורש מאתנו, הישראלים, לטפח תודעה שהיא מורכבת באשר היחס בין מה קבוע ומה ארעי. כדברי ר׳ יהודה אלטר לייב מגור, השפת אמת:
"אבל צריכין להאמין ולידע כי זאת ה׳דירת ארעי׳, היא הקביעות ועיקר החיות לכל המקומות. וזה עצמו המכוון שיהיה ה׳דירת ארעי׳ קבע יותר מכל הדירות קבועין שבעולם. "כי בסוכות הושבתי" (ויקרא כגמג) הוא שהוציאנו הקב"ה ממצרים להיות בני חורין. ועיקר החירות שלא יהיה הנפש מקושר אל הגשמיות, ויוכל לצאת מדירת קבע" [שפת אמת על סוכות תרנ״ג].
לפי השפת אמת, דרישת המשנה לצאת מבית הקבע לדירת ארעי איננה דווקא כדי להנכיח את הארעיות, אלא כדי ללמד אותנו על אודות האופי האמיתי של מה שנראה כ״קבע״ . במובן מסוים הוא הופך את המבנה על כנו: אותם מבנים שנדמים לנו כ״קבועים״ – הם בעצם ארעיים, ארמונות בחול. ואילו הרובד ה"רוחני" של קיומנו – אותה נצחיות וייעוד המעניקים טעם לקיומנו, הינם בעצם התשתית המוצקה שעלינו אנו בונים את חיינו. זוהי אמירה חשובה לנו כישראלים, גם אם היא מאתגרת עבורנו.
עם זאת שנות הגלות הקשות שהוכיחו כי על "קביעות" רוחנית בלבד לא ניתן לבנות קיום יהודי בר-קיימא. על התשתית הרוחנית, צריך גם קרקע. כדברי הפילוסוף וניצול השואה ז׳אן אמרי:
"מאחוריי עשרים ושבע שנות גלות, ובני-ארצי הרוחניים הם פרוסט, סארטר, ובקט. ועם זאת עודני סבור כי אדם שבני-ארצו אינם יושבים ברחובותיהם של כפרים וערים לא יוכל לשמוח כראוי בבני-ארצו הרוחניים, וכי בינלאומיות תרבותית איננה יכולה לפרוח אלא על קרקע של ביטחון לאומי . . . צריך שתהיה לך מולדת כדי שלא תזדקק לה" (מעבר לאשמה ולכפרה, עמ׳ 105-106).
מתוך כל הטלטלות, מתוך הארעיות שב"קבע" שחווינו, בחג סוכות זה יש לנו הזדמנות להתחבר לתפיסה ישראלית של בית יהודי, המכירה במרכזיותו של ה"ארעי", הרוחני שהוא בלתי-נראה אך משמש כיסוד קיומנו.
