אורלי פטל אהרון, המקימה והמנהלת של קבוצת 'אימהות העוטף', היא בוגרת תכנית אתחול ע"ש אופיר ליבשטיין ז"ל למנהיגות ומנהיגים מהחברה האזרחית בעוטף, שהסתיימה בנובמבר האחרון.
היא החלה את דרכה בלימודי תקשורת ועבודה במשרד פרסום בתל אביב. כשהפכה לאמא, התחילה להתעניין בעולם ההורות. היא החלה לקרוא ולחקור בנושא להתעניין בנושאים בכדי 'לעשות לביתה'. באותה תקופה היא ובן זוגה, ירון, שבמקור מקיבוץ גברעם, חזרו לגור בקיבוץ. אורלי החלה ללמוד אצל מיכל דליות ומשם נפתח עבורה מסלול חדש בהנחיית הורים. היא הקימה קליניקה פרטית, בה היא מנחה זוגות הורים. בנוסף, למדה הנחיית קבוצות והקימה קבוצות שונות, רובן קשורות להורות. יש לה גם קבוצות לסבים וסבתות "התפקיד של סבים וסבתות בחברה המודרנית הוא לא כמו פעם של סבים רחוקים שבאים ונותנים מתנות. כיום מצד אחד- דור ההורים עובדים שעות נוספות וצריכים יותר עזרה. מצד שני- הסבים יותר מפתחים את עצמם, לפעמים עושים קריירה שניה ויש להם את החיים משלהם. וצריך לאזן את זה".
את קבוצת הפייסבוק 'אימהות העוטף' הקימה לפני שש שנים. קבוצה להתייעצויות של עניינים של יום יום, שיש בה גם פירגון לעסקים מקומיים, ובעיקר יש בה גם מעטפת סביב המצב הביטחוני. "כל פעם אחרי ותוך כדי סבב ובין לבין וטפטופים, הקבוצה היוותה מרחב עבורן מקום שבו הנשים מבינות אחת את השנייה בלי צורך להכביר במילים. זר לא יבין זאת. עלו סוגיות מקומיות, כמו: הורות תחת אש, לארוז תחת לחץ. אשמה של לגור פה, לעומת איזה מדהים לגור פה"
ביום של השבעה באוקטובר, נשים רבות כתבו בקבוצה, שיתפו בזמן אמת מה קורה איתן, כמו כן הקבוצה הפכה להיות מדור לחיפוש קרובים. נשים שניסו לשאול על קרוביהן, הרבה מבחוץ שניסו להיכנס לקבוצה, כדי למצוא את הקרובים אליהם. גם אורלי חיפשה קרובה אליה שאיתה נותק הקשר – עמית סוסנה, שלימים התברר שנחטפה לעזה.
בקיבוץ גברעם, היום ההוא היה שיא של חגיגות תחילת שנה – יומיים של כיף ואטרקציות שעושים לילדים. כל הקיבוץ ישן באוהלים על הדשא הגדול ובשש וחצי התעוררו ל'בום מטורף', כזה שעד אז לא נשמע בעוטף ומשם היסטוריה. "אנחנו כל הזמן חושבים על גודל הנס- שלא נכנסו לפה. הם הוכרעו בצומת יד מרדכי, אנחנו היינו עלולים להיות הבאים בתור. עוד לא באמת עיכלנו את אירועי ה7 באוקטובר, וייקח זמן רב אם בכלל, עד שנבין מה קרה שם. זה פשוט קשה מדי לתפיסה אנושית"
תוך כדי התמודדות עם אתגרי המשפחה שלה, אורלי הייתה צריכה לנהל את הקבוצה, לאשר את הפוסטים, עד שבשלב מסוים פתחה את הקבוצה לשימוש חופשי. הם חילצו את עצמם מהקיבוץ בשעה חמש, נסענו דרך השדות מהקיבוץ. "הרגע הכי קשה שהיה לי היה ב- 8 באוקטובר בבוקר, ראיתי את המספרים והתחלתי להבין מה קרה. זה היה רגע שבירה".
בימים אלה היא גם מנחת קבוצה של נשים מהעוטף, שנמצאות בצומת תעסוקתית אחרי הפינוי ואחרי מה שחוו השבעה באוקטובר.
כשחזרה לעוטף אחרי חצי שנה לקיבוץ והצטרפה לקבוצה של קולות, היא היססה בהתחלה "הלכתי לזה בלי לדעת איך ומה בדיוק יהיה ובסופו של דבר היה תהליך משמעותי מאוד. רק עצם המפגש עם האנשים המדהימים שיש פה, לכל אחד סיפור, נפגשים יחד לברוא תקווה, לדבר על עליה, עוד לפני שלב העשייה, אנחנו נותנים אחד לשני תקווה זה כבר היה חזק מבחינתי".
כאדם שאוהב מילים ומשמעות, היא התחברה ללימוד הטקסטואלי "בהתחלה היה לי קשה לחבר את מה שאנחנו עושים עם הלימוד. לאט לאט הבנתי שהמטרה היא הדרך, ועצם השהייה והלימוד יחד זה מה שמחזק ובונה"
המסע לארה"ב, היה מאוד משמעותי עבורה. האינטנסיביות עם חברי הקבוצה יצרה קשר חזק של אנשים שהגיעו מרקעים שונים: דתיים חילוניים צעירים ומבוגרים- כולם מהעוטף ולא הכירו אחד את השניה. "עוד לא עברה שנה מאז השבעה באוקטובר, ישבנו והקשבנו, לא רצינו להפסיק לשמוע אחד את השני".
החשיפה לעולם שלם של יהדות שנמצאת במקום אחר, שהוא לא ישראל, ריתק אותה "הם כל הזמן הודו לנו, ואנחנו להם. לחיצת יד הדדית. קיבלתי פרספקטיבה והבנה עמוקה יותר לגבי התפקיד שלנו בעולם. גם לנו וגם להם בתפוצות יש תפקיד של לשמור ולהחזיק את היהדות כנגד כל הסיכויים".
כחלק מהתוכנית, אורלי החלה לפתח יוזמות שקשורות לקהילה שלה. "אני יודעת שהם יקרו, עובדת עליהם בזמן שלי- אם לא היה לי את המאיץ הזה, לא הייתי חושבת על זה. התוכנית שמה אותי בתוך הקשר של אנשים שעושים למען העוטף. ממש בטוחה שיצא מזה משהו מעולה. בעצם, כבר יצא מזה משהו מעולה".
