״שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה״ (ברל כצנלסון, מקורות לא אכזב). שני כוחות סותרים אלה, זיכרון ושכחה, נדרשים לנו בימים אלה.
הזיכרון כשלעצמו, הוא אירוע עם כמה רבדים.
ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, בספרו המכונן זכור, עומד על שני סוגי זיכרון. זיכרון אחד (״אנמנסיס״ ביוונית) הינו העלאת זיכרון של משהו שאירע בעבר הרחוק ונשכח. אירוע שכזה אף יכול להיות משהו שלא חווינו בעצמנו, כגון יציאת מצרים. ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״ קובעת המשנה (פסחים י ה). טקסים מעניקים לנו ביטוי להשפעה של אירועי העבר, גם אלה שלא נכחנו בהם או שלא נוגעים לנו באופן אישי, בהווה. זיכרון מהסוג הזה הינו אבן יסוד בתודעה היהודית לדורותיה, והחובה לזכור באופן זה מטילה על כל דור ודור אחריות היסטורית כבדת משקל.
סוג אחר של זיכרון (״מְנֶמֶה״ ביוונית) שהוא ״זיכרון רציף ומתמשך״ לדברי ירושלמי. אלה אירועי ״העבר״ שבעצם אף פעם לא נשכחו ממש. גם אם ברגעים מסוימים הם לא היו בקדמת הבמה של התודעה שלנו, אנחנו נזכרים ומזכירים אותו. .
דומני, כי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה, מכוון לזיכרון מהסוג הזה. הרבה מאתנו, יותר מדי מאתנו, זוכרים ביום קשה זה מישהו/י יקר/ה לנו, שנוכחותו/ה לא נעלמה לנו כלל וכלל, והאובדן שלו/ה מורגש יום יום.
על רקע זה, הטקסיות והאבל לאומי, הנועדות להעלות את הזיכרונות של הנופלים/ות כאילו הם נשכחו מאתנו, כאילו אנחנו זקוקים לתזכורת, עלולים ליצור תחושה של מועקה.
והשנה, בשנה השנייה ברצף שאנחנו מציינים את יום הזיכרון אחרי ה-7.10, אנו חווים אתגר נוסף.
הפסיכולוג חתן פרס-הנובל, דניאל כהנמן, מבחין בין ה״אני החווה״, החווה את הדברים בהווה, לבין ״האני הזוכר״, שנזכר במה שאירע בעבר ומעצב זיכרון ונרטיב סביב אירועים אלה. ל״אני הזוכר״ תפקיד מכונן בזהות שלנו ובעולם הערכי שלנו – שכן הוא יכול לקחת אירוע קשה ולעצב אותו מחדש, למנף אותו כאירוע חשוב שממנו ניתן לצמוח.
מאז ה-7.10, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך אירוע טראומטי מתמשך. לדאבוננו, הרבה יחידים ומשפחות בתוך החברה, ובמידה רבה לגבי החברה כולה. ה״אנחנו הזוכרים״ מתקשים לעצב זיכרון כי אנחנו עדיין בחוויית ההווה.
ביום זיכרון זה, תפקידנו המאתגר הוא לעמוד איתן בעין הסערה, ועל אף ההווה הכאוב להזכיר את הנופלים ואת הנופלות – אלה ששכחנו, ואלה שלא נעלמו מתודעתנו אפילו לרגע קט.
הרגע הרגיש והמורכב ביותר, יתרחש דווקא מחר בערב, כשאנו נידרש לא רק לחוות את הכאב שבהווה ולהזכיר את העצב שמבצבץ מהעבר, אלא גם למצוא דרך להישיר מבט אל העתיד.
הרב יונתן סאקס כתב:
"בני אדם הם צורת החיים היחידה המסוגלת להשתמש בזמן עתיד. רק יצורים המסוגלים לדמיין את העולם אחרת ממה שהוא, מסוגלים לחירות. ואם אנחנו בני-חורין, העתיד פתוח, תלוי בנו. אנחנו יכולים לדעת את תחילת הסיפור שלנו אך לא את סופו. זו הסיבה שכאשר הוא עומד להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות, אלוהים אומר למשה ששמו הוא ״אהיה אשר אהיה״.
אנחנו נדרשים למעט שכחה מההווה, כדי לשחרר את דמיוננו ולהקדיש את מאמצינו לכינון עתיד אחר בתכלית מן ההווה, ולבנות זיכרון משמעותי לאירועים כדי לברוא עולם ראוי – הן לזכרם של הנופלים והנופלות, והן לילדינו.
