השבוע נחגוג לירושלים של זהב את יום חגה. 'הלא לכל שיריך אני כינור' כתבה נעמי שמר, בשירה שהפך המנון של עיר הבירה שלנו. בשיר היא שמה את עצמה ככלי הנגינה והעיר עצמה מתנגנת בו. הקשר בין ירושלים לכינור מגיע עוד מדוד המלך, שבניגוד ללויים שניגנו בחצוצרה, ניגן בכינור:
"עשה לך" אתה משתמש בהן שאתה מלך ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך שנאמר : דברי הימים כ"ט: "ויעמדו הלוים (על עמדם) השיר משורר וחצוצרות מחצרים" אמר רב החצוצרות שהיו במקדש אף הן נגנזו אבל דוד המלך היה משתמש בכנור שנאמר תהילים נ"ז ט : "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר" (במדבר רבה טז).
הכינור גם שימש כמעיר השחר, שעון מעורר לדוד המלך ואנשיו כשרצו לקום לתיקון חצות
"אמר ר' פנחס הכהן בר חמא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד דוד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה והיו יגעים ומנדדים שינה מעיניהם והוגין בתורה עד עמוד השחר לפיכך היה אומר דוד "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר" דרך השחר מעורר בני אדם אבל אני "אעירה שחר אני מעורר השחר" (שם).
התיאור היפה במדרש של 'רוח צפונית' שפורטת על המיתרים ומנגנת בכינור בעצמה דומה לצורה בה מתארים חוויה של השראה- באה איזו רוח מלמעלה וכמו מאצילה מוזיקה, מילים, פרקי תהילים. אצל נעמי שמר, הרוח הזאת היא ירושלים.
השראה היא אירוע חסר שליטה. היא באה כמו שהיא הולכת, בהפתעה. לעיתים היא נובעת מתהומות הנפש, האיזורים הבלתי מודעים’ כמו גם שהיא יכולה להיות המענה לתהומות נפש. המדרש (תלמוד בבלי סוכה א) מתאר איך בזמן שדוד המלך רצה לחפור את יסודות המקדש, עולה התהום ומאיימת להציף את העולם. דוד המלך אומר חמשה עשר מזמורי תהילים ובכל מזמור המים יורדים עוד קצת.
ירושלים, כמו הרוח מתנגנת בנו בהרבה אופנים: מציפה ומחבקת, מקבלת ובועטת. לא תמיד היא קלה, לפעמים היא עמוסה, אבל היא תמיד שירה.
