בי״ז בתמוז, לפי חז״ל, הובקעו חומות ירושלים, שלושה שבועות לפני חורבן הבית.
אני שואל: מי מביננו באמת זקוק בימים אלה להיזכר בחורבן? מדוע להיכנס לזמן ריטואלי – ובמובן מסוים בעצם לברוח לזמן וירטואלי – כדי לחוות את זיכרון החורבן? הרי אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע מתמשך שנושק לחורבן. וגם אם זה לא חורבן של ממש, אלא ״רק״ ׳טרום-חורבן׳ או ׳מעין-חורבן׳? האם יש בכך הקלה כלשהי?
אני אומר: דווקא בגלל הקושי לזהות את מיקומנו המדויק בתוך תהליך זה של התהוות החורבן, לי״ז בתמוז חשיבות מכוננת. היא דורשת מאתנו להבין את משמעות הבקעת החומות.
יש בהבקעת החומות סימן מובהק לאלימות, לחדירה, לפריצת שכבת המיגון, לאזהרה אחרונה-אחרונה לפני האירוע הגדול הכואב מכל. יש בה תחילת הסוף, ממנו אין חזרה.
אני מציע את ההתבוננות הבאה: כשהובקעו החומות במהלך שנה שעברה, במהלך האירועים על השינויים במערכת המשפט, נהיינו לחברה שסועה ומדממת, עייפה ויגעה. ואם לא היינו בטוחים שאנחנו בתהליך שכזה – הגיע ה-7.10 ופתר אותנו מן הספק.
יש כאלה שימהרו כאן לצטט את האמירה הידועה של ליאונרד כהן, שיש סדק בכל דבר, ורק דרכו האור נכנס, כאילו הבקעת החומות מזמינה את האור להיכנס. ללא ספק, יש אור שנכנס. אבל יש סדקים רציניים, המאיימים על שלמות המבנה.
הגמרא שואלת מה לעשות כשמתגלה סדק מסוכן בבית כנסת, ורב חסדא קובע שאסור לאטום את בית הכנסת עד שלא בונים בית כנסת אחר (בבלי בבא בתרא ג ע״ב). אסור לפרק בניין קיים עד שלא בונים חלופה.
ומה אם אין אפשרות של בניין חילופי, ואין איפה לבנות בניין אחר, בדומה למצב שלנו?
השנה, י״ז בתמוז איננו רק ציון למה שעבר עלינו, אלא הוא מעצים את היותנו בתוך רגע היסטורי ממש, בו נראה לי נכון ונחוץ להיזכר בדברי ברל כצנלסון מתוך ״בזכות המבוכה ובגנות הטיח״:
“יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנחת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי־רמייה לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח”.
ב״שומר החומות״ דן אלמגור שואל : :מִי חָלַם אָז בַּכִּתָּה / כְּשֶׁלָּמַדְנוּ לְדַקְלֵם / ׳עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם / הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים–׳ / שֶׁיּוֹם יַגִּיעַ וְאֶהְיֶה אֶחָד מֵהֶם?״.
השנה, י״ז בתמוז מטיח בנו שהגיע יומנו, ונהיינו לשומרי חומות ירושלים.
יהי רצון שיהיה חלקנו עם הבנאים הטובים, היודעים לסתור את הסדקים ומתגייסים לפעולה.
