את אליסף מיארה, בוגר תכנית 'אתחול' למובילים חברתיים מהעוטף, אנחנו תופסים תוך כדי עבודה עם ספריי על קיר של מקלט. ציורי הקיר שלו נמצאים בכל העוטף, כמו גם בכל הארץ. למרות שבמקור הוא לוחם, גם שירות המילואים שלו הוא בתחום הציור. "הצבא בונה חדרי אימון של יחידות שבאות לפעול בתוך בית ומזמין אותי לדמות מציאות אחרת על ידי ציור, לדמות רעידת אדמה, להפוך בית בבסיס לבית שספג פגיעה שיש לתרגל בו פינוי פצועים".
הוא במקור מאשדוד והיום מתגורר עם משפחתו במושב שוקדה בעוטף, אליו עבר כאברך צעיר בישיבת נווה דקלים, שעברה לשדרות לאחר פינוי גוש קטיף. "לא התכוננו לפינוי. אז הישיבה עברה באופן זמני לכפר מימון. שוקדה, מושב שהורכב בעיקר מעולים ממרוקו, היה נטוש באותה תקופה והציעו לאברכים לעבור לשם באופן זמני. הזמני נמשך עד היום, עשרים שנה". לשמחתו המושב מאז התפתח מאוד. וכיום, אפילו אחד המועמדים המתמודדים לראשות המועצה, הוא מהמושב.
את העסק לציור פתח לפני שבע שנים. הוא הגיע מתחום החינוך, עבד כיועץ חינוכי בישיבות תיכוניות. אחרי מבצע 'צוק איתן', כשהתגבר ירי הקאסמים מכיוון הרצועה, בבת אחת הונחו בעוטף הרבה מיגוניות חדשות. "הונחתו פתאום בכל מקום מבני בטון מכוערים, בלי צורה ובלי סגנון, בלי קשר למה שקורה סביב. חניתי בכניסה לתחנת אוטובוס, וראיתי שבמקום שהיה פרחים ודשא, תקעו את מיגונית ומשהו בהנחתה במיקום הזה הפריע לי, הרגיש נטע זר. פניתי לוועד של המושב בבקשה לצייר על המיגונית הזאת. הם שאלו אותי אם אני יודע לצייר, אמרתי: אני לא בטוח שאני יודע אבל אני בטוח שאני רוצה לנסות ואם לא ילך אני אמחק. תפסתי את עצמי כצייר חובבן וציירתי בהתנדבות. ראש המועצה דאז פנה אלי, אם אני יוכל לצייר בעוד מבנים בעוטף, ואז כבר פתחתי עסק, ופנו אלי מעוד מקומות, ולמדתי עוד טכניקות".
ביום שאחרי השבעה באוקטובר, הגיעו אילו תמונות שרצו ברשתות של נערים ונערות כשבגב שלהם יש מיגוניות עם ציורים שלו. "היה לי יתרון יחסי שהכרתי את המיגוניות וידעתי להכווין את המשטרה והמשפחה למיקומם. ביום ראשון העליתי לפייסבוק מפה של כל המיגוניות. דרך זה אנשים הגיעו לחפצים של היקירים שלהם, היה לי תפקיד מאוד מיוחד ושמחתי לקחת חלק". בהרצאתו 'קירות מדברים', הוא מספר על ציורים שעשה במקומות מיוחדים ועל תקווה.
הלימוד בקולות הפתיע אותו לטובה "האוירה הייתה כיפית, נתן הפסקה באמצע היום. חיכיתי לזה. יש לי שישה ילדים, עובד במלא מקומות. ונוסע בכל הארץ. לא החסרתי אפילו פעם אחת". הקבוצה מורכבת ממובילים חברתיים מהעוטף, שלמרות שהוא גר לידם קרוב לעשרים שנה, את רובם לא הכיר קודם. "היה מרתק, הלימוד בקבוצה יצר חיבור מדהים עם אנשים חדשים, כמו דורון סלומון, מכפר עזה, גר מטר ממני".
בתור אדם שמגדיר את עצמו 'מאוד תורני' הוא חשש לקראת לימוד תורה עם אנשים שהגישה שלהם לתורה אחרת. "הגעתי מרקע של לימוד תורה ואני דוס במלוא מובן המילה. באתי עם חשש מאוד גדול, לימוד תורה לא מתוך בית המדרש שאני מכיר ומאמין בו. אבל הלימוד היה בצורה מאוד מכובדת, כל מקור בקלות היה יכול להילקח למקום של ביקורת, ותמיד המנחה הוביל את זה למקום לא שיפוטי. הכנתי כל מיני מקורות כ'תחמושת' שאני אענה תשובות, מקורות שבאים לתת תפיסה פנימית, רחבה ועמוקה על הכבוד למקור אמוראי לדוגמא, אבל לא הייתי צריך להשתמש בזה".
לפני מספר שבועות, הקבוצה חזרה מעשרה ימי מסע בארצות הברית, בו נפגשו עם מובילי ציבור, דמויות חשובות ומשמעותיות בקהילות היהודיות בשיקגו ודטרויט. עבורו היה חסר להכיר יותר את העולם האורתודוכסי של ארצות הברית והוא קיבל אותו באופן לא צפוי. "בשבת, כשהקבוצה נסעה למרכז קונסרבטיבי. כל שומרי השבת, הלכנו לאכול בבית חב"ד בדטרויט, והייתה שם קבלת פנים חמה מאוד של הקהילה, בסופו של דבר, גם אחרים התבאסו שלא באו איתנו. הם שמעו את השם שלי והפנו אותי לבית חב"ד בשיקאגו, שהדפיסו בקהילה אלפיים עותקים של הסיפור האישי שלי על המיגוניות בעוטף, בלי להכיר אותי. יצא שהם היו בדיוק מתחת למלון שלנו ונפגשתי איתם. המסע המשותף יצר חיבור חזק בין חברי הקבוצה. בכל יום היה חלק של 'הצגה העצמית' שבו אנשים שיתפו בסיפורם האישי ואיך השבעה באוקטובר, כתושבי העוטף, פגש אותם. שיתוף כן שהיה בו, לאור השנה האחרונה, לא מעט בכי".
