עדי רוזן, בוגרת תוכנית אתחול למנהיגות אזרחית בעוטף, היא בעלת העסק 'סיפור קולינרי' לסיורים קולינריים בדרום בכלל, ובעוטף, בפרט. היא הגיעה לתחום מעולמות אחרים: למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ולאחר כן במשך מספר שנים ניהלה בית ספר לפסיכומטרי. במהלך מבצע "צוק איתן" נדדה במשך חודש וחצי עם ילדיה כשבעלה במילואים, וכשחזרה לביתה במושב נתיב העשרה ונתקלה בכעס שלא כך שבזמן המבצע לא עמדה ביעדי הסניף, החליטה להתפטר ולהקים עסק עצמאי. היא הקימה עסק לסדנאות אילתור וצחוק לחברות וארגונים – עסק שעדיין פעיל. ולאחר מכן, את העסק לסיורים קולניריים שהלך והתרחב וכיום היא ועוד שבעה עובדים שלה מדריכים סיורים בשדרות, נתיבות, אשקלון, ערד ובימים אלה נבנה גם סיור עבור עיריית אשדוד. הסיור כולל הליכה רגלית בין מסעדות, כולל פגישה והיכרות אישית עם בעלי המסעדות, שמספרים את את הסיפור המקומי והאישי שלהם. כל המקומות כשרים עם תעודות כשרות כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים להגיע.
"הרעיון לעסק נולד מתוך תסכול מזה שכל הזמן אנשים שואלים: למה את חיה שם? למה את עובדת שם? למה את לא עוברת למרכז? רציתי להראות את הצד היפה של הדרום ושיפסיקו להתנשא. הייתי בסיור קולנרי בשוק הכרמל, שלא ידעתי להעריך קודם, וגיליתי אנשים מופלאים, טעמים מופלאים, שלאחריו חוויתי הארה, כמו אלוהית, שזה מה שאני צריכה לעשות בדרום. לא ישנתי בלילות מרוב התרגשות מהתובנה. הבנתי שזה דבר גדול ממני שאני צריכה לעשות, שהשילוב הזה של אוכל טוב, מקומות מפתיעים ואנשים מקסימים יכול לעשות חוויה של קירוב לבבות ואהבה. בשנה האחרונה הגיעו המוני אוטובוסים למה שקרוי "תיירות שכול". זה חשוב לזכור ולא לשכוח. אבל, צריך לאזן בלהראות את החיים. לא רק המכוניות השרופות ביער תקומה, אלא לראות את החקלאות המקומית, מפעלים, אומנות. בקשה שלי: כשאתם מגיעים לדרום תלכו לאטרקציה מקומית שמחזקת את החיים ולא רק למה שמחזק את השכול. הכסף צריך להישאר בעוטף, לחזק את החיים, אי אפשר לעשות את העוטף אנדרטה אחת גדולה".
לתוכנית אתחול של קולות הגיעה ללא רקע יומיומי בלימוד. המפגש עם התכנים היה מרתק, מרחיב אופקים, ומרחיב את הלב. עבורה זו הייתה הזדמנות לחוות את תמצית היהדות הטובה שלא נגישה ביום יום החילוני. "אני רואה את מה שקולות מעבירים כשליחות עצומה. אנחנו ניזונים מהתקשורת ומהקיטוב והדבר הכי גדול ומשמעותי בעיני בתוכנית הזו ובדרך הלימוד של קולות זה קירוב הלבבות. מה שהיה מעניין שכל מפגש סביב תכנים שחוויתי אותם בחיי היומיום. החיבור של היהדות לחיי היום יום היה תרפי. נגענו במקורות שעוסקים במצבים של חוסר ודאות, מנהיגות במצב של חוסר ודאות, ממה מקבלים תקווה, זה הכי רלוונטי. כשאני עדיין מפונה, בגן יבנה, מאוד במצב של חוסר ודאות. זה דיבר אלי. יש מושג שלקחתי איתי ואני מרגישה שהוא ילך איתי לכל החיים – תקווה רדיקלית. במצב של חוסר ודואות- חייבים להיות בתקווה רדיקלית".
החוויה העיקרית במסע של הקבוצה לארצות הברית של הקבוצה הייתה ההצצה לאהבה העצומה שמקבלים היהודים בארץ מאלה שבחו"ל. במהלך הפגישות המשמעותיות עם המנהיגות היהודית וחברי קהילה בשיקגו ודטרויט היא הבינה כמה זה משמעותי שהם שם ואנחנו פה, לכל אחד יש את התרומה שלו לסיפור היהודי.
"יש לי תקווה שגם אנחנו נחיה בהרמוניה של הזרמים שם. רבה רפורמית שטסה למשלחת למרוקו יחד עם עם רב אורתודוקסי – זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. וזה עובד שם. שאלתי את הרבה הרפורמית- את לא מפחדת להסתובב עם כיפה? והיא ענתה לי: לא בארצות הבית, דווקא בישראל אני מפחדת".
התוכנית הביאה לחיבור מעמיק עם חברי הקבוצה, שיצר שיתופי פעולה. אחת מחברות הקבוצה הצטרפה לעבוד אצלה בסיורים. חבר קבוצה אחר, שלפעמים היא מזמינה לדבר בפני קבוצות הביא אותה לדבר בכנסת על החשיבות החשיבות של האיזון בין תיירות השכול לתיירות החיים (מצ"ב הקישור https://www.facebook.com/share/v/18mbdyDKLV/?mibextid=wwXIfr).
"זכיתי להכיר את דור המנהיגים המקומיים. שהתקבצו להם בחדר אחד פתחו את הלב ונתנו הצצה לאנשים המופלאים שהם. זה מרגש לדעת שאני חלק מזה".
קרדיט לתמונה: נעמה לייטנר
