בארוחת ליל שבת, שמונה ימים לפני רצח יצחק רבין ז״ל, אכלנו סעודת שבת שלושה זוגות דתיים צעירים. אחד הסועדים הניח (בטעות) שהוא ידע את עמדותיי הפוליטיות ושיתף אותנו: ״אני בעצמי לא הייתי רוצח את רבין או פרס. אבל אם מישהו אחר יעשה את זה, ארקד על קברם".
המום, שאלתי איך הוא יכול לומר כזה דבר.
״רבין ופרס בוגדים". הוא הסביר.
״בוגד״’ אמרתי לו, ״זה מישהו שבכוונה חותר תחת טובת המדינה, בכוונת זדון כדי לחבל בביטחון המדינה. תניח שהם שוגים או הזויים. אבל אתה באמת מתכוון שהם ׳בוגדים׳?״ שאלתי.
״כן,״ הוא השיב.
״נגמרה השיחה״, אמרתי. ״אין לנו שפה משותפת״.
״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״ התורה מלמדת (משלי יח כא). השרשרת הסיבתית פשוטה: אם נכנה מישהו ״בוגד״, נתייחס אליו כבוגד, ודמו יותר. ואם דמו יותר, מישהו ייקח על עצמו לרצוח אותו. לא זו אף זו, הוא יראה ברצח שליחות.
הרבה דברים השתנו מאז הרצח של ראש הממשלה המנוח, אבל דבר אחד לא: עדיין אנו מועדים בשימוש שלנו בלשון. ברשתות ובתקשורת; בדיבור ישיר עם מכרים, ובשיח הציבורי; שוב ושוב אנו נופלים. בעיקר מתוך תחושת עומק של אזלת ידנו לשנות את המציאות, אנו מתריסים ומטיחים, כאילו לא נוכחנו לדעת ביום זה לפני 29 שנה, כמה עוצמה יש בשפה.
במוצאי שבת האחרונה הייתי בעצרת למען עסקה להחזרת החטופים, כשלידי מישהו הצטרף לקריאות בוז כלפי ראש הממשלה הנוכחי. ״בוגד!״, הוא צעק. ניגשתי אליו, נגעתי לו בכתף, וביקשתי ממנו שלא להשתמש במלה הזו. ״אבל הוא באמת בוגד!״ הוא אמר לי. לא הרפיתי. ״כך קראו לרבין. אני מבקש״, הוספתי. הוא הפנה אלי עורף. אבל, בהזדמנות הבאה הוא צעק: ״מנוול!״. במציאותנו השבורה, זה תיקון חשוב, גם אם הוא לא מלא.
לאהוב את הזולת אינו דבר פשוט, בייחוד אם הוא נוקט בעמדות פוליטיות שלהערכתנו שגויות או אף מסוכנות. אך הסיפא של הפסוק ממשלי מציע פתרון אחר: גם אם לא נוכל לאהוב את הזולת, ניתן אולי לאהוב את השפה, בבחינת ״וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.״ נוכל להתייחס אל השפה בכבוד ובעדינות הראויה.
שנזכה לאהוב את הלשון, לאכול מפירותיה, ובכך לכבד את זכרו של יצחק רבין ז״ל.
