סבתא שלי, הילדה ולר, נולדה בפרקנפורט בגרמניה ב- 1913 והיתה ביתם היחידה של הוריה. ב- 1933, כשהתאהבה ברעיון הסוציאליסטי-ציוני עברה הכשרה חקלאית בהולנד, מטעם ארגון "החלוץ". ב- 1935 היא עלתה לארץ להקים קיבוץ.
הוריה, שנשארו בגרמניה כתבו לה מכתבים, עד שנשלחו לגטו לודז' באוקטובר 1941. במכתבים הם מתארים לאט ובהדרגה ומאוד בעדינות את הדרדרות מצב היהודים בפרנקפורט, בעיקר כדי לא להדאיג את ביתם היחידה והאהובה.
לאחר ליל הבדולח ועם ריבוי הגזרות על היהודים המכתבים מקבלים גוון דחוף יותר לעזרה להשיג סרטיפיקט לארץ ישראל. סבתי עושה כל שביכולתה אך ללא הועיל. הוריה מלאים בתקווה, יחד עם המעבר מביתם לחדר עם עוד אנשים והגבלות התנועה במרחב:
3.4.1939, פרנפורט אמ-מיין
הילדה יקרה
[…] המעבר לדירה היה בסדר ואנחנו מרוצים כאן. יש לנו חדר ענק ויכולנו לסדר יפה את מה שהבאנו. לא אצייר לך הפעם סקיצה של החדר כי הוא רק זמני, אבל מאוד נוח. אנחנו יודעים שבבית השיטה יהיה לנו חדר קטן יותר, אבל לעומת זאת יהיו לנו יותר אויר ושמש ונוכל לנשום טוב יותר.[…]
ובכל זאת הם מנסים לשמור על רוח אופטימית ואוהבת לביתם הדואגת מאוד בארץ:
18.4.1939, פרנפורט אמ-מיין
הילדה עכברונת מתוקה,
היום קיבלנו את מכתבך ובו הפרחים המיובשים. הם יפים כל כך פרחי ארץ ישראל!
שמתי אותם בקערה עם מים. כדי שאולי בכל זאת הם שוב ייפתחו. הרגשתי שריחם חזק כמעט כמו של פרחים אמיתיים.
אני עוצם את העיניים (עכשיו פקחתי אותם שוב) ורואה את שלושתנו שוב ביחד. עניים אבל בכל זאת מאוד עשירים מפני שיש לנו זה את זה.
מנשק אותך. אבא.
ועוד קטע ממכתב מלא געגועים, שבועיים לפני פלישת גרמניה לפולין:
14.8.1939
הילדה,
את יכולה להבין מדבריו של אבא כמה הוא מתוח, בגלל המצב. […] אסור לנו להרוס את היום רק כי המחר אינו ידוע.
איך החום אצלכם עכשיו, פחת קצת?
היום הכנתי עוגת ביסקוויטים ליום ההולדת של סבתא. אתם שלושת הנכדים – את הילדה, קורט והנס – חסרים לנו מאוד, אבל אנחנו בכל זאת מאוד מרוצים שאתם רחוקים מכאן.
באהבה,
אמא שלך.
עם הזמן המכתבים קצרים יותר והוריה נמנעים מלכנות עצמם אמא ואבא מפחד השלטון הנאצי הקורא את המכתבים.
המכתב האחרון מהם הגיע בדרך לא דרך ב- 4.9.1941:
הילדה היקרה
[…] עכשיו הייתי צריך לספר על עצמנו, אבל פה חסר לי על מה לכתוב. חיינו ממשיכים כרגיל […] אנחנו בטוחים שבקרוב נשמע ממך. אלף דרישות שלום, יום אחד עוד נתראה. תני לנו להאמין בזה.
חברך, ארנסט
הילדה היקרה,
אנחנו מודים כל הזמן שאת בריאה. שאת כותבת בשמחה. לבנו פועם בקצב הרבה יותר מהיר…
גם אנחנו בריאים ויש לנו אמונה בעתיד.
גרטל שלך
ב- 10.10.1941, סבתי, שעיברתה את שמה לדרורה בת גלים התחתנה עם סבי יצחק צבי גפני, במעיין חרוד.
ב 19.10.1941, הוריה גרטל וארנסט ולר, נשלחים לגטו לודז'. סבתי לא ידעה מה עלה בגורלם עד 1956.
בנובמבר 1941, קרובת משפחתם כותבת לסבתי שנותק עמם הקשר.
לסבי וסבתי נולדו ארבע בנות ובן. בנם, טייס חיל האויר, נהרג בעת שירותו הצבאי. הם זכו לחיות חיים טובים וארוכים לצד שבעה עשר נכדים.
זה סיפור על אשה צעירה, ציונית, חלוצה, ובת אוהבת להוריה, שכל חייה הרגישה צער עמוק על כך שלא הצליחה להציל אותם. ובכל זאת האהבה והחום המשפחתיים הגיעו אלי, נכדתה, בחיבוקים, בסיפורים ובזכרונות מילדותה המאושרת.
וזהו גם סיפור על שני אנשים מתוך ששת המליונים שסיפורם מהווה צוהר לחיים מלאים בערכים, במשפחתיות קרובה, חיים טובים שנכרתו ביד רשעה.
רוחם הטובה נוכחת בחיי עד היום.
(כל המכתבים ועוד הרבה נמצאים בספר "קיבוץ געגועים", שאותו חיברה דודתי עוזית דגן, הוצאת גוונים, תשע"ב, 2011).
