כְּמוֹ אוֹר גָּדוֹל פָּנַיִךְ עִיר צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה
שָׁלוֹם לָךְ עִיר
בְּתוֹך אוֹר טָהוֹר פָּנַיִךְ עִיר צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה
שָׁלוֹם לָךְ עִיר
סֶלַם סֶלַם לֶקִי
הָגֶר אַבְּהָוֶוינָה
סֶלַם סֶלַם לֶקִי
בֵּית מִִקְדּסוֹ סֶלַם
שָׁלוֹם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָךְ
יְרוּסָלַם סֶלַם
שָׁלוֹם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָךְ
בֵּית מִקְדָּסוֹ סֶלַם
סֶלַם סֶלַם לֶקִי
הָגֶר אַבְּהָוֶוינָה
סֶלַם סֶלַם לֶקִי
אֶרֶץ אֲֲבוֹתֵינוּ
סֶלַם סֶלַמֶה סֶלַמֶה …
סֶלַמֶה…
(סֶלַם, סֶלַמֶה – שלום, לֶקִי – לך, הָגֶר אַבְּהָוֶוינָה – ארץ אבותינו, בֵּית מִִקְדּסוֹ – בית המקדש, יְרוּסָלַם – ירושלים)
(https://www.youtube.com/watch?v=NwGQJesss38 סֶלַם (שלום לך עיר) / פיוט בשפת הגעז ממסורת אתיופיה. תרגום: אבג'ה מדהני / נוסח עברי: אלמוג בהר. לחן: מסורת אתיופיה, עיבוד: גילי יאלו).
חג הסיגד, אותו מציינים עדת ביתא ישראל, מאתיופיה, הוא חג חידוש הברית בין העם לאלוהים. במרכז החג הגעגועים לירושלים, כפי שמבוטאים בפיוט כאן. ירושלים היא מחוז חפץ טהור וקדוש והשאיפה להגיע אליה החזיקה את יהדות אתיופיה 2500 שנה כקהילה עם מסורת חזקה וייחודית. ירושלים מסמלת את הברית הזאת והחזרה אליה היא מימוש הברית. ברית היא מחויבות בה הצדדים בוחרים במחויבות טוטאלית. מחויבות כ"כ גדולה שבעצם לא מאפשרת בחירה יותר. בברית עושים דבר והיפוכו – בוחרים לא לבחור יותר. כמו בריתות אחרות, כגון ברית המילה. כמו שביטאה רות קלדרון את חוויית ההעדר של ברית המילה מלכתחילה: "גם אני רוצה לבוא בברית. ברית אלוהים יהודית. גם אני רוצה חותם. להיות מוטבעת. להיבחר לבת ברית עוד לפני שעמדתי על דעתי, לפני הספקות והפיתויים. לעבור את חיי בעולם שייכת. רצויה.
…. אני מכירה את התשוקה להיבחר, להיות שייכת. אני מבינה למה בחרו הגברים לסמן את בניהם, לסמן את עצמם. אני מוצאת כי הרווח בחיים בַּברית גדול ממחיר הכאב והסיכון" (רות קלדרון, 'בין משה הזקן לתינוק משה; מחשבות על ברית מילה', מתוך: עלמה כהן ורדי [עורכת], קבלת פנים, שמחת הבת וברית המילה, הוצאת עלמא-ידיעות אחרונות: ספרי חמד, [תל אביב 2002], עמ' 12).
אחד ממנהגי החג הוא עליה על הר באתיופיה, שבו מתקיימת התכנסות הסיגד. כל אחד מהעולים נושא על גבו או על כתפו אבן, רמז להכנעה לפני ה' וזכר לחורבן המקדש.
"מַעֲשֶׂה בְּרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁרָאָה בְּנֵי עִירוֹ מַעֲלִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת לִירוּשָׁלַיִם. אָמַר: הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם נְדָרִים וּנְדָבוֹת וַאֲנִי אֵינִי מַעֲלֶה כְּלוּם! מֶה עָשָׂה? יָצָא לְמִדְבָּרָהּ שֶׁל עִירוֹ וְרָאָה שָׁם אֶבֶן אַחַת וְשִׁבְּבָהּ וְסִתְּתָהּ וּמֵרְקָהּ, וְאָמַר: הֲרֵי עָלַי לְהַעֲלוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם. בִּקֵּשׁ לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: מַעֲלִים לִי אַתֶּם אֶבֶן זוֹ לִירוּשָׁלַיִם? אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ חֲמִשִּׁים סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים אוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם. בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם וְלֹא נִמְצָא בְּיָדוֹ דָּבָר. הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. מִיָּד זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: אַתֶּם מַעֲלִים לִי אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים לְךָ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם – וּבִלְבַד שֶׁתִּתֵּן יָדְךָ עִמָּנוּ. נָתַן יָדוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלַיִם. בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָם וְלֹא מְצָאָם. נִכְנַס לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאַל בִּשְׁבִילָם. אָמְרוּ לוֹ: דּוֹמֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֶעֱלוּ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם…" (קהלת רבה א, א. נוסח ספר האגדה).
האבן כבדה וממשית אך מסמלת גם את המחויבות הגדולה לבנות מחדש. כל אחד ואחת הנושאים על גבם אבן, שותפים בחידוש הברית ובבניית ירושלים והשיבה לציון.
לכל ברית יש את הסמל שלה, למשל הקשת המסמלת את הברית בין אלוהים לנוח לאחר המבול. חג הסיגד ובתוכו, הצום והתפילה, השמחה וגם האבן, הם הסמל לדרך הארוכה הקשה, התובענית, המאתגרת, אך מלאת התקווה לחידוש הברית של כל יחיד ויחידה והקהילה כולה. גם נעמי שמר כותבת על אבנים ועבודה קשה ובנייה: "אִם בָּהָר חָצַבְתָּ אֶבֶן / לְהָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ / לֹא לַשָּׁוְא אָחִי חָצַבְתָּ / לְבִנְיָן חָדָשׁ / כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלּוּ / יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ" (נעמי שמר, שירו של אבא)
חג הסיגד והשאיפה לחידוש הברית ולחזרה לציון הינו חלק מהמעשה הציוני, מאותה תנועת נפש של מחויבות קהילתית גדולה המורכבת ממעשים של יחידים הבוחרים להיות חלק מהברית אליה נולדו. מהי האבן אותה נבחר לשאת על גבינו כדי להמשיך מחויבות זו?
