בתהליך שיבת ציון, שבו נבנה בית המקדש בפעם השנייה, מעלה הנביא שאלה: "הַאֶבְכֶּה, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי" (זכריה ז, ג). הנה בית המקדש קיים וסיבת החורבן לכאורה בוטלה, למה צריך לצום להתענות ולבכות בתשעה באב? גם עם חזרתינו לארץ הקודש, היו שהעלו את אותה שאלה, האם לצום בתשעה באב, הן שבנו אל ארצנו ואל ירושלים והקמנו מדינה יהודית. עמית סגל, מספר על סבא רבא שלו שעלה ארצה, ב-1925, ונהג מדי תשעה באב לעלות למרומי הכרמל עם משפחתו ובנו, יהודים מאמינים ושומרים מצוות, ובאמצע היום היו עורכים ארוחה חגיגית.
התשובה לנביא היא שעל אף ש"יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה, וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה, יֹשֵׁב" (זכריה ז, ז), למרות שיש שלווה, צריך להמשיך ולצום עד שנבין וניישם "אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים " (שם). מה הם הדברים עליהם מדברים הנביאים? "מִשְׁפַּט אֱמֶת, שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים, עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי, אַל-תַּעֲשֹׁקוּ; וְרָעַת אִישׁ אָחִיו, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם". (זכריה ז ט-י). גם אם המקדש קיים, אנחנו צריכים להמשיך ולהתענות עד שלא יקוימו היסודות שלו, אותם יסודות חברתיים שעורערו, וכאשר קרסו לתוך עצמם, נחרב הבית: משפט צדק, חסד אחד כלפי השני, התחשבות בחלשים ובאופן כללי, לא לחשוב בלב רעה על אחרים. נראה שהמטרה של הצום היא לא למען האלוהים, אלא למעננו: להיכנס למצב גופני, תודעתי ונפשי של תיקון.
במצבנו כיום, החורבן גלוי על פני השטח, ירושלים לא שלווה, לא השפלה ובטח שלא הנגב והצפון. אין צורך בצום שיזכיר לנו את זה. אבל גם כיום, הצום לא בא אלא להזכיר לנו להיות טובים. לבנות את היסודות שעליהם נבנה כאן מחדש את הבית המשותף שלנו: אמת, חסד, רחמים, התחשבות בחלש ועין טובה- גם כאשר לא מבינים עד הסוף את האחר, לא לחשוב עליו רעה בלב.
ויום אחד, כאשר נצליח להעמיד את היסודות האלה, תשעה באב יהפוך מיום של עבר ליום של עתיד, יום של חגיגה, שהנה, שהצלחנו.
