העצמאות היא מתנה מורכבת ולעיתים מתישה.
לפני הכניסה לארץ ישראל, משה שולח 12 מרגלים לבדוק את הארץ. המרגלים חוזרים ואיתם דברי שבח על הארץ: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר יג כז). יחד עם ההמלצה מגיעה גם "אזהרת מסע" לפני הכניסה אליה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם" (שם, כח). הפער בין שניהם יכול להיות קשור בפחד, שאנחנו מכירים היטב מהחיים, מהמימוש. ובעצם, מהעצמאות. דווקא בגלל שהם ראו וחוו את איכות "המוצר"- ארץ ישראל- הם מפחדים מהכניסה אליה. הכניסה לארץ ישראל כוללת מעבר מחיים במדבר של תלות מוחלטת באלוהים, הוא שמזין לחם מן השמים ('מן') והוא שמגן ומוביל על יד עמוד האש וענן הכבוד- אל חיים של שלטון עצמאי של העם. המרגלים לא מאמינים שבני ישראל, אותו עם קשה-עורף, שהם מכירים היטב את חסרונותיו, יוכל להנהיג את עצמו. לטענתם, הארץ 'אוכלת יושביה' במובן הפיזי- סכנה. ובעיקר, במובן הרוחני- טענה שחוזרת על עצמה בהרבה וריאציות לפני הכניסה לארץ- שההתיישבות בבתים והכח של השלטון העצמאי -מלכות יהודית- תביא את העם לשחיתות מוסרית.
לא כולם חושבים כך. כלב בן יפונה, ואחריו יהושוע בן נון, טוענים שזו אופציה אפשרית המציאות: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם, אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָה"ּ (שם, ל). שניהם מביעים קול חזק של אמונה: להנהיג בעצמנו זה אתגר גדול, פיזי ורוחני, אך אנחנו יכולים לו.
אדם וחווה בגן עדן, לפי המדרש, נולדו כשהם מחוברים גב אל גב, כמו תאומים סיאמים. כדי שהם יוכלו להיפגש מתוך מקום של בחירה, אלוהים, בתהליך כואב, מנסר אותם זה מזה כדי שיוכלו להיות שני אנשים נפרדים, להסתובב ולהיפגש פנים אל פנים (ספר הזוהר: א, לה, א). אפשר לראות דרך הניסור את שלבי הקשר של כל אהבה: התכה חזקה ואחריה היפרדות ,למידה ובחירה: מפגש של שני אנשים נפרדים 'פנים אל מול פנים'. גם בהורות: הילד בבטן ומחובר לאימו באופן פיזי, תלוי בה לחלוטין- ממשיך בזמן שהוא תינוק יונק ותלוי- וככל שהוא גדל ומתבגר- ישנם רגעים של "ניסור", לעיתים לא פשוטים – שבהם הילד נפרד מהוריו כדי להיפגש בהם כישות נפרדת ועצמאית- פנים אל פנים. סוג הקשר של עם ישראל עם אלוהים במדבר דומה לאותה 'דבקות אחור באחור' – הלחם חזק שיש בו תלות מוחלטת – ואילו בתוך ארץ ישראל, בה עם ישראל מנהיג את עצמו, הקשר הוא של דבקות 'פנים בפנים' -חיבור שנובע מתוך עצמאות ובחירה.
הבחירה החופשית, והעצמאות שהיא מביאה איתה היא תמיד אתגר. היכולת של אדם לחולל את חייו בידיו היא פתח לדברים היפים ביותר כמו גם לכל העוולות אנושיות. גם העצמאות שלנו כעם המנהיג את עצמו, יכולה להתיש אותנו מאוד: שוב ושוב נראה כיצד 'יצר האדם רע מנעוריו', איך אפילו אנשים שהיו ערכיים מאוד, מקבלים את כוח ההנהגה ומשתמשים בו באופן רע. ומאידך, העצמאות היא המפתח למה שכל כך פלאי פה: לא עוד עם שגורלו נתון בידי אחרים אלא עם שמחולל את עתידו בידיו.
מה יכריע לכאן ולכאן? ענווה. ספירת המלכות בקבלה, המזוהה עם דוד המלך, עיקר עניינה הוא הקשבה לקולות העולים מלמטה. "עיקר המלכות הוא על ידי ענווה, בבחינת (משלי טו) 'ולפני כבוד ענווה' שעיקר כבוד וגדולת המלכות היא על ידי ענווה דווקא" (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, חלק ב).
בענווה ננצח.
חג עצמאות שמח לכולם!
