גן ריבוני פתוח – דברים ליום העצמאות, תשפ״ד

דברים ליום העצמאות מאת ליאון וינר דאו, ראש בית המדרש

—————-

קודם היה פורים, נהפוך הוא. אז פסח, זמן חירותנו. ועכשיו – יום העצמאות.

ושוב, קשה עד מאוד לחגוג. אבל, הפעם זה אחרת, אפילו עוד יותר קשה. כי אין בחגיגה זו, כמו שיש בפורים, שום אסקפיזם, ולא מרחב היסטורי, מיתי, או טקסי, אליו אפשר לברוח. ואין בו התכנסות משפחתית סביב השולחן, כפי שיש בפסח, אלא יציאה לרשות הרבים, למרחב המשותף. אנחנו מבקשים לחגוג את עצמנו, את המפעל הגדול שנקרא הציונות ומדינת ישראל.

המבוכה גדולה, הקושי עצום: איך מדליקים משואות כש-132 חטופים וחטופות שוהים בחושך? איך חוגגים את הישגי העבר, כאשר לא נשקף אופק של עתיד? איך שרים את ״התקווה״ כאשר, מאמצינו העילאיים לסגל לעצמנו תקוה בסתר לבנו מניבים רק פירות בוסר?

לא באתי עם פתרון של ממש, אך יש בידי הצעה צנועה.

אני מציע לא לחגוג ביום זה לא את העצמאות שלנו, אלא הריבונות שלנו.

לכאורה, מושגים אלה דומים, אם לא זהים. אבל יש ביניהם הבדל משמעותי.

עצמאות הינה סימן ההיכר של המתבגר, מי שעיקר מאמציו הוא להוכיח – לעצמו, להורים, לסביבה – שיש לו קיום נפרד ממי שהוליד אותו. במקום להרגיש שלם עם עצמו ונוח בעור שלו, הוא משתדל יתר על המידה; הוא עושה דווקא;  הוא ״מפגין את שחסר לו,״ כדברי מאיר אריאל.

כדרך לציין הקמת מדינה, ״יום העצמאות״ שייך למדינות כגון ארצות הברית או הודו, שבהיווסדותן נפרדו מאנגליה. אבל מדינת ישראל כלל לא נפרדה מאף מדינת אם. אז מדוע אנחנו חוגגים ״עצמאות״?

דומני, כי אימצנו בצורה לא-מדויקת את המושג, שפינסקר תבע במסה שלו, ״אוטואמנציפציה״. הוא כתב:

"גורלם הרע של היהודים יסודו קודם כל בהעדר הרגשת הצורך לקיום לאומי עצמי; … מן ההכרח לעורר בלבם ולחַזק בלבם הרגשת הצורך הזה, אם לא יחפצו בחיי חרפה עד עולם; כי – במלה אחת – מן ההכרח שיהיו לאומה".

פינסקר אינו דורש כאן ״עצמאות״ מדינית, אלא תפיסת-עצמי של היהודי כאומה – ״עצמיות״, אם תרצו.

מה ישתנה, מה ישתפר, אם תחת ״עצמאות״ נחגוג השנה את ה״ריבונות״ שלנו?

לדעתי זה יאפשר לנו לדייק את הראיה שלנו את האתגרים העצומים בפניהם אנו עומדים – ובמקביל את הראיה שלנו בפתרונות האפשריים, אליהם ניתן לשאת תקוות.

האתגרים: החטופים, האויבים שרוצים לכלותנו, האנטישמיות ההולכת וגוברת – כל אלו עומדים בעינם.

אולם אם ננמיך את הדגש על ״עצמאות״ – נבין, ואולי נצליח לקבל, עד כמה אנו במצב מורכב של תלות: בחברים ובעלי ברית, בדעת הקהל, ואף בשכנים שלנו.

עם ריבוני מבין עד כמה ב״עצמאות״ שלו יש גם תלות. כדברי מגילת העצמאות:

"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו."

נדמה לי, כי אם נצליח לחגוג את הריבונות שלנו, נוכל באמת להושיט יד – ואולי אף לפגוש יד אחרת, כדברי המשוררת רחל:

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.

גַּן נָעוּל – אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם?

שנזכה להיות גן פתוח לרווחה. חג ריבונות שמח!